דונלד טראמפ, הבולט במנהיגי העולם הפופוליסטים, מגלומנים, פגומי אופי ונכלוליים – הפסיד בבחירות בגדולה במעצמות תבל. הפרשנים תמימי דעים: יותר מאי פעם הבחירות הללו היו פחות על המדיניות ויותר על האופי. הפסדו של טראמפ הוא בראש ובראשונה התייצבות של ציבור גדול שלא יכול היה לשאת התנהגות נלוזה של ביזוי מבקרים, הלבנת פנים, החפצת נשים, השמצות גזעניות, הפרדת ילדים מהוריהם, האדרה עצמית, זלזול במדע ושקרים יומיומיים. את האופי הפגום של טראמפ אי אפשר עוד היה לשאת. הפסדו בבחירות הוא קודם כל הבעת סלידה מפוליטיקאים שלחם חוקם הוא התנהגות נלוזה ופוליטיקה רעילה.
הבלשן היהודי נועם חומסקי מגדיר פוליטיקאים כאלה כסוציופתים. יש המאפיינים אותם כאגוצנטרים וחסרי עכבות. בכל המקרים ההתייחסות היא לטיפוס חדש של מנהיגים פופוליסטים, שניחנים בכריזמה אישית, באופי פגום, ברוע ובכישרון למניפולציה צינית. מנהיגים שמדרדרים דמוקרטיות סבירות לפופוליזם וולגרי שמבזה ורומס אמות מידה בסיסיות של היגיון, הומניות והגינות.
פוליטיקת ביבים שבזה למהוגן ומתנאה במגונה. מנהיגים שלכאורה מדברים בשם העם ולמען העם, אבל בעצם ממקמים את עצמם מעל לחוק, מתייגים כבוגדים את החולקים עליהם, ומחסלים בשיטתיות את שומרי הסף החברתיים – במערכות המשפט, האקדמיה, האמנות והתקשורת – אלה שיכולים לבחון את טיב הנהגתם ולחשוף את ערוותם ברבים. טראמפ הוא הבולט שבפוליטיקאים הללו, והפסדו בבחירות הוא אולי תקווה גדולה לניצחון הסלידה מאופי רע.
על רקע אבחנות אלה, הלקח שעלינו ללמוד ולחנך לאורו את הדורות הצעירים הוא בעיקרו לא אידיאולוגי אלא אתי או מוסרי: לעולם אל תתמכו בקידומם של אנשים רעים, קל וחומר אל תצביעו להם בבחירות. לפני כל שיקול של ימין ושמאל, דתיות וחילוניות, עלינו לחזור לתובנות בסיסיות לגבי טוב ורע.
עלינו לחזור ולהסתמך על נכסי צאן ברזל תרבותיים מכאן ועל תחושות אישיות פנימיות מכאן: מצד אחד עומדות לרשותנו ההבחנות המשותפות לכל התרבויות הגדולות בין טוב לרע, בין צדיק ובן עוולה, בין מהוגן וחלאה, בין יושרה ונכלוליות, בין נקי כפיים ומושחת; מהצד האחר עלינו להתחבר אל האינטואיציות האישיות שלנו ביחסים הבין־אישיים היומיומיים לגבי מי באמת מכבד ו"סופר" אותנו ומי רק משתמש בנו, מי אדם מצוין או "אחלה בן אדם" ומי מנוול, מושחת או "חרא של בן אדם".
הכי נורא זה הרוע הזדוני – ולטראמפ היה מזה בשפע. אנשים יכולים להיות מוכשרים יותר ומוכשרים פחות, בעלי דעות שנראות לנו נאותות יותר או פחות, אבל כל עוד הם אנשים טובים, נזקם יהיה שולי יחסית. לאנשי זדון, לעומת זאת, הרוע בא בטבעיות: הם מבזים את מתנגדיהם ומלבינים את פניהם, רומסים חלשים ומשתמשים בהם להגדלת רווחיהם, משסים ציבור אחד במשנהו ומתהללים בהפרד ומשול, מנצלים את סמכותם לרעה ולעולם אינם דורשים מעצמם את שהם דורשים מזולתם, חפים מעכבות וחוצים קווים אדומים בדרך להאדרתם העצמית. אנשים רעים כאלה משחיתים כל חלקה טובה של המרקם האנושי ומרקיבים את היסודות שעליהם ניתן לבנות חברה הוגנת ומתוקנת.
והכי חשוב לענייננו, אנשים כאלה מביאים על החברה נזקים קטסטרופליים. הם המסוכנים מכולם משום שהם אלופים בלשלוט באחרים ואפסים בלשלוט על עצמם.
גורלנו וגורל ילדינו תלויים בבחירות שלנו. חשוב בשיח הציבורי לעמוד על המחיר הכבד של הלהג הפוסט־מודרניסטי בדבר יחסיות מוסרית וחובה לחסן את הצעירים נגד המסרים השיווקיים של תועמלנים למיניהם המדללים את התכנים הבסיסיים שמכוננים התנהגות הומנית והוגנת. ועוד יותר קונקרטי, עלינו לבחון היטב אם התנהלותם של המועמדים הפוליטיים נאמנה לערכי היסוד של כבוד האדם ושוויון ערך האדם, וליסודות התרבות הדמוקרטית שבה כולם שווים, חופשיים ונחשבים.
הקשיבו לעצתו של קהלת ולפני השיקולים האידיאולוגיים, האמוניים והעדתיים, תנו דעתכם על שמו הטוב של האדם, על קורות חייו והמוניטין שדבק בו – אם אדם רע הוא, איש זדון, לעולם אל תטעו ותבחרו בו כמנהיג.
הכותב הוא ראש המכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים