אפשר לשער שהמשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר לא הופתעה מהמתקפה הפוליטית הפרועה בעקבות דברים שנשאה השבוע בכינוס של המכון הישראלי לדמוקרטיה. זו אינה הפעם הראשונה שבה היא מבקרת את הדרג הפוליטי בלא מורא ובלא משוא פנים. בעבר מנעה תקציבים מהחטיבה להתיישבות בנימוק שמדובר בגוף שאינו ממשלתי ואינו כפוף לסטנדרטים הנדרשים מגופים שלטוניים. היא התייצבה בחזית המאבק נגד הדרת נשים במרחב הציבורי, אף שקוממה עליה רבים. זכורה במיוחד הופעתה בדיון בכנסת על תיקון חוק התרבות שזכה לכינוי “נאמנות בתרבות” ביוזמתה של השרה מירי רגב, כשמתחה ביקורת על הצעות חוק המשמשות ל”שיח לעומתי פוצע, המצלק את הרקמה החברתית המשותפת, מסמן ומתייג”. את דבריה אז חתמה בסרקזם: “הבו לנו יועמ”שים צייתנים, אמנים מסורסים, תקשורת מרוסנת, עם ממושמע, מחונך, שחשיבתו אחידה”.
רגע לפני שהיא מסיימת את תפקידה, שבה זילבר וחשפה את ערוותם של נבחרי הציבור, הפעם סביב משבר הקורונה: “לפעמים, כדי לא להודות באמת המצערת של היעדר מנהיגות, מפעילים את הוונטילטור המפזר את האשמה לכל עבר... במקום להסתכל פנימה, מסיטים את המבט ומכוונים אצבע מאשימה החוצה... מייצרים מציאות מדומיינת לחלוטין של ‘מדינה עמוקה’, של פרקליטות שבתוך הפרקליטות, או של מדינת פקידים חורשי רע במחשכים המתכננים הפיכה שלטונית”.
דבריה לא היו פליטת פה או פליטת קולמוס, אלא טקסט מנוסח, מסוגנן ונוקב על מצג השווא של הדרג הפוליטי. התגובה הפבלובית לא איחרה לבוא. הפוליטיקאים קפצו כנשוכי נחש. אפשר לומר במקרה הזה כי על ראש הגנב בוער הכובע. זילבר לא נקבה בשמות, אבל ראש הממשלה וחבריו הבינו שהם מושא התוכחה. למותר לציין שהם לא אהבו את דמותם המשתקפת במראה של זילבר וקראו ליועץ המשפטי לממשלה לפטר אותה למען יראו וייראו.
נתניהו הדף את הביקורת וקבע כי זילבר לא מבינה את מקומה: “דמוקרטיה זה לא שלטון הפקידים. יש פה ערבוב ובלבול גדול. בלתי ייאמן, זו שבירה של כל נורמה. דמוקרטיה זה הכרעת העם, הבוחר את המנהיגים שלו, שמחליטים על המדיניות שפקידים אמורים לבצע”.
לשמוע מפיו של הנאשם מבלפור ביקורת על נורמות ציבוריות זו ציניות מזוקקת. אבל הוא לא לבד. תומכיו מימין החרו־החזיקו אחריו. הם לא הגיבו לגופו של עניין. מה להם ולדין וחשבון ציבורי, מה להם ולביקורת המשמיעה פקידה במשרד המשפטים שאיש לא בחר בה. בכלל, פקידים בכירים הם שק חבטות נוח. הפוליטיקאים היו רוצים אותם כנועים וצייתנים. קבלני ביצוע הממלאים פקודות, משל היו חברי העשירייה החמישית של הליכוד בכנסת ולא, חלילה, נושאי משרה בעלי יושרה ותפיסת עולם מקצועית. זו הסיבה למתקפות על מנדלבליט, זו הסיבה לעריפת הראשים במשרד האוצר בשיאו של משבר כלכלי, וזו הסיבה לכך שנתניהו מסרב לחתום על הסכם ניגוד עניינים ומונע מינוי בכירים בשירות הציבורי, ובראשם פרקליט מדינה ומפכ”ל משטרה.
מי שעוקב אחר משנתה ומאמריה של זילבר מבין שהיא לא קוראת תיגר על מקור הסמכות של הממשלה והכנסת, היא יודעת את מקומה ואינה מתיימרת להחליף את נבחרי הציבור. עם זה, היא סבורה שתפקידו של משפטן ציבורי לאזן בין חובתו לתת שירות משפטי מקצועי המאפשר ליישם מדיניות שלטונית לבין הצורך לייצג את האינטרס הציבורי הרחב “ולהנכיח את הקולות המושתקים, החסרים, שהינם רלוונטיים מאוד למשוואה”. באקלים הציבורי שבו כל אירוע נבחן בצורה בינארית, קשה לתווך עמדה מורכבת כזאת, אבל אסור להיכנע לפשטנות פופוליסטית.
המשורר נתן זך, שהלך לעולמו לאחרונה, שאל זה מכבר: “איך זה שכוכב אחד לבד מעז? איך הוא מעז למען השם?” במקרה של זילבר צריך לומר שטוב שיש כוכב אחד המעז לומר דברים כהווייתם. הקשיבו לה.