בשלהי 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסו מנהיגי ארגון "החזית העממית לשחרור פלסטין" לפגישה מיוחדת לדון באסטרטגית המאבק המזוין נגד ישראל. הרקע לכינוסה הייתה תחושת האכזבה שאחזה ברבים מהארגונים והתנועות הפלסטיניות נוכח תבוסת צבאות ערב במלחמה, שכן עד התבוסה, התנועות הפלסטיניות האמינו כי שחרור פלסטין יושג בתמיכת מדינות ערב, ומשום כך הפלסטינים ככלל נמנעו מלבצע מבצעים פרובוקטיביים שהיו עלולים לגרור אותם לסכסוך ישיר עם ישראל בטרם בשלה השעה לכך.
עם זאת, האכזבה מצבאות ערב בשנת 1967 הביאה לשינוי באסטרטגית המאבק הפלסטיני. ביטוי לשינוי האסטרטגיה, לפחות בשורות החזית העממית, בלטה בדבריו של ודיע חדאד, הארכי-טרוריסט הנודע שקבע כי יש לאמץ אסטרטגיית פיגועי טרור בלב העולם המערבי. לדבריו, אלו יהיו "מבצעים חד-פעמיים. המבצעים הספקטקולריים הללו ימקדו את תשומת הלב העולמית לבעיית פלסטין. העולם ישאל, 'מה היא בשם האלוהים בעיית פלסטין? בסופו של דבר, העולם ישבע מבעייתו; הוא יחליט שעליו לפעול בקשר לפלסטין. הצדק בוא יבוא". בתום ישיבה זו השיקה החזית העממית קמפיין טרור בינלאומי שכלל פיצוצי מטענים וחטיפת מטוסים ברחבי אירופה.
כ-50 שנים מאוחר יותר, חזר העם הפלסטיני בהרבה מובנים לאותה פוזיציה. העולם הערבי אכזב שוב עם רקימת שרשרת הסכמי נורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות, בחריין ואפילו סודאן, המדינה בה התקיימה ועידת ח'רטום המפורסמת לאחר אותה מלחמה, ובה נקבעו שלושת הלאווים להכרה בישראל, למשא ומתן עם ישראל ולשלום עם ישראל. הסכמים אלו שברו קונספציה ארוכת שנים שנתקבעה הן בקרב הפלסטינים והן בישראל, לפיה לא ייתכנו מהלכים דיפלומטיים רשמיים עם מדינות ערב ללא התקדמות לפתרון הסכסוך בין העמים. בטרם הונחתה מכה זו, העם הפלסטיני התמודד עם ממשל אמריקאי עוין, שטווה ורקם עסקת מאה שלכאורה אמורה לפתור את הסכסוך ארוך השנים עם ישראל, אך למעשה מתעלם מכל אינטרס ועיקרון פלסטיני. העם הפלסטיני והנהגתו נותרו עם גבם אל הקיר והמציאות דוחקת אותם לפינה.
הפלסטינים נמצאים בצומת מורכבת של שרשרת אירועים שטרם התרחשו, אך בעלי השלכות אסטרטגיות העלולות להטות ואף להפוך את תהליך קבלת ההחלטות שלו על פיו, לדוגמה סוגיית המנהיג שיירש את אבו מאזן שעודנה פתוחה ויחסו של הממשל החדש בארצות הברית. במסגרת זו התרחשו בזירה הפלסטינית שני אירועים לכאורה סותרים אך משלימים אחד את השני. האחד, חידוש התיאום הביטחוני עם ישראל המסמל כי הידברות מסוימת בין הצדדים המסוכסכים עודנה קיימת, והאחר ההכרזה כי חמאס ופת"ח הגיעו להסכם פיוס עקרוני בחסות מצרית. בינתיים הצדדים הכחישו ואף חמאס גינתה את החזרת התיאום בין ישראל והרשות, אבל לא ניתן להתכחש להתחזקות מסוימת של החזית המאוחדת הפלסטינית למול ישראל והאתגרים הצפויים.
נקודת האל-חזור הפלסטינית, כמו זו מסוף שנת 1967, קיבלה דחייה עת הממשל האמריקאי מתחלף וייתכן ואף תתרחק אם הממשל יהיה אוהד ופתוח לעם הפלסטיני. ישראל, מנגד, צריכה לבדוק את תובנות הבסיס שלה בהבנתה את היריב מהצד השני של הגבעה. אמנם איש לא חשב עת היו מאמצי הפיוס בשיאם וכשהרשות סירבה לדבר עם ישראל וארצות הברית, שהלחץ על הפלסטינים ידחק אותם לאינתיפאדה שלישית ובטח שלא, כמו ב-1967, לצאת לפיגועים בחו"ל. עם זאת, ישראל צריכה לשאול את עצמה האם לקחה בחשבון והיא אכן מכירה את כל הכלים בארגזה של הרשות, ומה עלול להיות הברבור השחור - ההפתעה שאיש לא יכול היה לחזות, שהעם הפלסטיני עלול לנקוט בו. ככלל, השבת התיאום על כנו וחילופי הממשל הם אנחת רווחה לישראל ולפלסטינים ודחיית המאבק ליום קיצי אחר, כשהאגם מלא בברבורים.
אביעד מנדלבאום הוא עוזר מחקר בתכנית הטרור ומלחמה בעצימות נמוכה במכון למחקרי ביטחון לאומי