אלפי נשים בישראל חיות בפחד מוות, פשוטו כמשמעו. מתות המהלכות בינינו, שסופגות אלימות מבית, מאוימות, מותקפות ומושפלות. בעניין הזה אין הבדל בין ימין ושמאל, ערבים ויהודים, דתיים וחילונים, מרכז ופריפריה. 

נתונים שקיבץ מרכז המידע והמחקר של הכנסת לקראת יום המאבק באלימות נגד נשים, שצוין אתמול, מעלים כי בשלוש השנים האחרונות נרצחו בישראל 69 נשים, 22 מהן מאז תחילת השנה (יותר משליש בידי בני זוגן). בשנתיים החולפות נפתחו 30 אלף תיקים במשטרה על אלימות נגד נשים מצד בני זוגן. רובם המכריע (78%) נסגרו בגלל היעדר ראיות.

כ־1,200 תיקים נפתחו בכל אחת מהשנים הללו בגין הפרה של צווי הגנה שהוצאו על ידי בתי המשפט כנגד גברים אלימים. הקורונה החריפה את המצוקה והפכה תאים משפחתיים רבים לקפסולה רעילה במיוחד. מאז פרוץ המגיפה חל גידול של יותר מפי שניים במספר הפניות בגלל אלימות במשפחה. עלייה גדולה במיוחד של יותר מפי ארבעה קשורה לאלימות בן זוג. 

ובכל זאת, קטלני ככל שיהיה, הטרור נגד נשים הוא בבחינת מגיפה שקטה, והזעזוע מרצח נשים הוא קצר מועד. בכל פעם שאישה נרצחת, עולה הנושא לסדר היום להרף עין וניגף עד מהרה מפני עוד משבר קואליציוני או ספין פוליטי, במיוחד כשמדובר בנשים המשתייכות למגזרים מוחלשים. כולן אחיות במסדר השתקנים של החברה הישראלית. הפוליטיקאים לא סופרים אותן, אין להן כוח אלקטורלי, אין להן נציגים במוקדי קבלת ההחלטות, הן תלויות ברצון הטוב של בן הזוג, של השוטר שקיבל את תלונתן במשיכת כתף, של תובע משועמם או של שופט אדיש. 

על כל אלה נוספה השבוע התבטאותו האומללה של ראש הממשלה נתניהו שביקש להוקיע מעשים של אלימות נגד נשים והסתבך בלשונו בצורה מביכה: “נשים זה לא בעל חיים שאתה יכול להכות בו, והיום אנחנו אומרים, גם בבעל חיים אתה לא מכה ... אנחנו מבינים שיש תובנה ויש אינטליגנציה ויש קוגניציה ויש רגשות גם לבעלי חיים, אנחנו חומלים בצדק על בעלי חיים - נשים הן בעלי חיים, ילדים הם בעלי חיים, בעלי חיים עם זכויות. הדבר הזה צריך לעבור מן העולם, ואני מקווה שלא נראה את הדברים המטלטלים האלה”. 

הפוליטיקאי שנחשב האיש הרהוט ביותר במדינה לא הצליח לנסח משפט קוהרנטי המגנה אלימות מכל סוג כנגד נשים. דבריו משקפים חשיבה מעורפלת ומעידים על כך שהנושא לא בוער בעצמותיו. אפשר שזה ההסבר לכך שהממשלה בראשותו מיישמת באופן חלקי ביותר ובתקציב חסר את התוכניות שאימצה למיגור האלימות במשפחה. סביר להניח שלו היה מדובר בטרור יחידים על רקע לאומני, הרטוריקה הייתה אחרת ותופי המלחמה היו הולמים בעוז. אבל כשמדובר בנשים מוחלשות, קל יותר לשלם מס שפתיים ולעבור לנושא הבא. 

מסר דומה עלה גם לפני כמה שבועות בדיון בכנסת על הצעת החוק למניעת אלימות כלכלית שיזם משרד המשפטים. חברי כנסת שמרנים ודתיים מימין טענו כי החוק עלול לשמש כלי ניגוח נוסף בין בני זוג. מבחינתם, מה שקורה במשפחה צריך להישאר במשפחה. בשם “ערכי המשפחה” הם מוכנים לגזור מאסר עולם על נשים ולהפקיר אותן לגברים מתעללים. כמה אטימות. 

אלימות אינה בעיה של נשים בלבד, אלא בעיה חברתית חוצת מגזרים. לצד הטיפול בנשים מוכות צריך לתייג "גברים מכים", להשתמש בכלים הקיימים בחוק ולהחמיר את הענישה ואת הסנקציות כדי שחיי נשים לא יהיו הפקר. צריך להכיר בכך שגבר אלים הוא פצצה מתקתקת. במקום למלט נשים למקלטים, להרחיק אותן מבתיהן, מבני משפחותיהן, ולנתק את ילדיהן משגרת חייהם, יש לבודד את בן הזוג המקרבן. הגיע הזמן לשנות גישה ואם לא ניתן למגר את האלימות, אז יש למגר את האלימים.