הקשר בין אישור תקציב 2020־2021 בכנסת לבין היות אישור זה, על פי ההסכם הקואליציוני, פתח יציאה אחרון מהסכם הרוטציה ללא סנקציה - גורם לכל ניסיון לנמק באופן ענייני את היתרונות בדחיית אישור התקציב לחודש מרץ להיתקל בחוסר אמון מופגן - המציף את מערכת היחסים האמביוולנטית בין האמת לפוליטיקה.
בתעמולה ניתן בנקל להפוך אמת לשקר ולהפך. בחינוך - האמת היא ערך מוחלט שאותו אנו משתדלים להנחיל לילדינו. נביאי ישראל חזרו על הצורך ללכת בדרך האמת ולהתרחק משקר.
האם מה שאנו מטיפים לילדינו אנו דורשים באמת מהפוליטיקאים ששלחנו לייצג אותנו? על ביל קלינטון ריחפה במשך חלק גדול מהקדנציה השנייה שלו סכנת הדחה על ידי הקונגרס בעניין מוניקה לוינסקי. לא בגלל הפרשה עצמה, אלא משום ששיקר לאומה האמריקאית. רק התנצלות נרגשת חילצה אותו מהדחה תקדימית מבישה. האומה האמריקאית סלחה לו, כי רבים העמידו את עצמם במקומו. זאב ז'בוטינסקי ביטא כיוון חשיבה דומה במקוריות אופיינית: "אם לשפוט לפי האמת השלמה, יש לסקול באבנים את כל בני האדם", אמר.
בעולם שבו הדימויים גוברים על העובדות, יש מי שבכוונת מכוון מצליח להפוך את היוצרות: כאשר שופרות התקשורת מצליחים להדביק למישהו את תווית השקרן, העובדות כבר לא תוכלנה לבלבל את הציבור. לצורך ההמחשה להלן חידון קצר: מי האיש שאמר "למען ארץ ישראל מותר לשקר"? שמעון פרס, בנימין נתניהו, יצחק שמיר או אביגדור ליברמן? רק בודדים יגיעו לתשובה הנכונה - יצחק שמיר.
ומי אמר את הביטוי: "אמת נכונה לשעתה"? בנימין נתניהו או בני גנץ? קרוב לוודאי שרבים היו מצביעים על נתניהו כאומרה ולא על השה התמים בני גנץ.
כאשר עוברים מעולם הדימויים לעולם העובדות, מקבלים תמונה אחרת, נכונה יותר. שמעון פרס למשל היה לטוב ולרע פוליטיקאי בכל רמ"ח אבריו. אב הטיפוס של המפא"יניק מהדור השני. מודל שתיים של תנועת העבודה, שהמיר את הסוציאליזם בשִלטוניזם. הוא לא ייבש אפילו דונם אחד של ביצה בעמק, אבל שחה ביותר מביצה פוליטית אחת או שתיים, ואין תרגיל פוליטי שהיה זר לו. אבל דווקא את ההסכם שיותר מכל הסכם אחר לא רצה לקיים - הרוטציה עם יצחק שמיר - קיים.
חרף התנגדות כל יועציו, ויתר פרס מרצון על ראשות הממשלה. האם השתעשע ברעיון להפר את ההסכם? קרוב לוודאי. האם היו רגעים שבהם גמר אומר לא לקיים את הרוטציה? ניתן להניח. אך בסופו של דבר, חרף העובדה שציבור גדול מקרב תומכיו ייחל להפרת ההסכם - קיים אותו. תרמה לכך התנהלותו של שמיר. הוא היה מאופק מספיק וסבלן מספיק ובעיקר חכם מספיק כדי לא ליפול למלכודות ולהתחמק מפרובוקציות, כדי לא להעניק לפרס עילה של ממש לחמוק מההסכם, מבלי שההפרה תנציח באופן בלתי הפיך את הדימוי הנכלולי שממנו פרס כל כך רצה להשתחרר.
שני רוכבים על סוס
מכאן, להסכם הרוטציה בין הליכוד לכחול לבן. כל מי שמאמין שכבר בעת החתימה נתניהו לא התכוון לקיים את ההסכם, עושה זאת על סמך דימוי שיריביו עמלו קשות ליצור. העובדות מציגות תמונה מורכבת יותר, שבה נתניהו יוצא מגדרו כדי לקיים התחייבויות שאת התמורה להן קיבל מראש. כך למשל בעניין מפלגת כולנו בראשות משה כחלון, שלה הובטח שריון תמורת תמיכה בפיזור הכנסת לאחר סיבוב הבחירות הראשון. נתניהו עמד מול לחצים פנימיים עזים לקצץ את נציגות כולנו, ועמד בהם. ההסכם קוים עד הפסיק האחרון.
ושוב, רק לאחרונה עמד נתניהו, חרף קשיים קואליציוניים ולחצים כבדים בליכוד, וקיים את ההבטחה להעניק לסיעת היחיד של רפי פרץ שירות בממשלה תמורת הבגידה באיתמר בן גביר וההצטרפות לימינה, כדי להבטיח שזו תעבור את אחוז החסימה (קשה להאמין שזה היה המצב לפני פחות משנה). וגם את אורלי לוי־אבקסיס לא שכח.
אם צודקים אלה המייחסים לנתניהו מחשבות שניות לגבי הרוטציה, הרי שהן נולדו במהלך הדרך, לא בתחילתה. זכויות היוצרים לאותן מחשבות שניות רשומות על שמו של גנץ, עם קצת עזרה מחברים אחרים בכחול לבן.
בתחילת הדרך נתניהו היה מחויב לרוטציה, גם בהיותו מודע לנזק התדמיתי ארוך הטווח שהפרה של הסכם בפרופיל כל כך גבוה עלולה לחולל לתדמיתו, ואפילו למורשת שלו. אלא שבניגוד ליצחק שמיר, שידע לשתף פעולה עם פרס, לגלות לויאליות, ואף להבליג על אי־שיתופו כשר חוץ במהלכים מדיניים - בני גנץ עושה הכל הפוך: התנהלותו כאופוזיציה בתוך הממשלה, טרפוד חוקים ומינויים, ובעיקר ערעור מתמיד על סמכותו של ראש הממשלה.
שמיר קיבל בהשלמה את פיטורי שר האוצר יצחק מודעי, כאשר זה עלב בראש הממשלה. מנגד, גנץ נותן גיבוי מלא לשר המשפטים כאשר זה מתעלם מההסכם הקואליציוני ופועל בבוטות נגד ראש הממשלה.
בניגוד גמור לשמיר המאופק, גנץ פועל נגד עצמו. ועדת החקירה לעניין הצוללות, שהקים בעת הזאת, מספקת לנתניהו צידוק ציבורי מושלם לסיכול הרוטציה. לו שמיר היה מעולל לפרס אפילו קמצוץ ממה שעולל גנץ לנתניהו, שמיר היה זוכה לראשות הממשלה ב־1986 רק בחיקויים של טוביה צפיר. למרבה הפלא, נתניהו עדיין מותיר, עד לרגע האחרון, פתח כלשהו לקיום הרוטציה. זאת, אף שהוא מודע לכך שגם קיומה לא יחולל מהפך משמעותי בדימויו, בדיוק כפי שקיום הרוטציה לא שינה בהרבה את הדימוי של פרס. הכל כיוון שיכולת המעשים והעובדות לשנות דימוי שנתקבע - היא מזערית.
האפקט נכון גם לגבי דימוי חיובי: הפרת התחייבויות של שמיר לא שינתה את דימויו כאיש אמת. לא ידוע אם שמיר הכיר את אמרתו של סמואל באטלר: "אמת אינה עשויה מאי־אמירת שקר, אלא מידיעה מתי לשקר ומתי לא", אבל הוא פעל על פיה. כך למשל הציע ליובל נאמן, לאחר הקמת ממשלת אחדות לאומית ב־1988, להפקיד במוזיאון את ההסכם להקמת ממשלת ימין צרה, שהופר על ידו כפועל יוצא מהקמת ממשלת האחדות. ואילו גנץ, ישר מדופלם מאין כמוהו, ידע להרגיע את מקורביו לאחר שחתם הסכם רוטציה עם יאיר לפיד שאין סכנה שההסכם ימומש, כי הוא סומך על החרדים שיוציאו לו את הערמונים מהאש ויטילו וטו על יו"ר יש עתיד.
סיבה מרכזית לכך ששמיר נחשב בעיני הכל לאיש ישר הייתה שגם כשנאלץ להפר התחייבות, השיקול היה נקי ונבע מאינטרס לאומי. ססמת הבחירות של גנץ הייתה "ישראל לפני הכל". ישראל כיום נתונה במשבר כלכלי קשה וזקוקה לממשלה יציבה ומתפקדת, לא למערכת בחירות כאוטית. זהו מבחנו של גנץ. עליו להחליט אם ססמת הבחירות שלו הייתה אמת או שקר.
ועוד דבר אחד הוא חייב להפנים כאחד משני קברניטי המדינה. "כששני אנשים רוכבים על סוס, אחד מהם מוכרח לרכוב מאחור", אמר שייקספיר, ואני מוסיף: בלי להציק כל העת לרוכב שלפניו.