בנימין נתניהו אומר שהוא לא רוצה בחירות מוקדמות, ואני מאמין לו. בני גנץ אומר שאי־העברת תקציב ל־2021 היא הרת אסון, והוא צודק. אבל הבחירות שעבורן הצביע הרי יסכלו כל סיכוי להעברת התקציב. אם מתעלמים מרעשי הרקע ונצמדים לעובדות, לאמת ולשכל הישר, ברור לכל בר־דעת כי כלכלת ישראל ופרנסת אזרחיה ניצבות מול שתי סכנות מרכזיות: בחירות והיעדר תקציב.
מערכת בחירות מעכשיו ועד מרץ או מאי היא מרשם בדוק לאסון כלכלי. אלו החודשים הקריטיים. החורף מתקדם לשיאו, התחלואה צוברת תאוצה ומאיימת להתפרץ בעוצמה. סגר שלישי, שנראה בלתי נמנע, ייתן מכת מוות לעוד רבבות עסקים שאוחזים בחיים בקושי רב. חידוש, ולו חלקי, של תשלומי המשכנתאות בינואר, עלול להיות מעבר ליכולתם של רבבות מובטלים, ובהם צעירים שרכשו דירות בקצה גבול יכולתם במסגרת מחיר למשתכן.
מתן אות הזינוק למערכת בחירות בעת הזו משול למילוי מטוס הכיבוי הענק, הסופר־טנקר, בבנזין במקום במים והתזתו על שריפת ענק. לפני שנה היו הכלכלנים מודאגים מגירעון של 4% בתמ"ג, שהיה מהגבוהים במערב. כיום מדברים על 13%. המשמעות היא שהחוב הלאומי של ישראל יגדל עד עצירת גידולו ב־2022 בקרוב ל־400 מיליארד שקל. החמרה חריפה נוספת של הנתונים המפחידים הללו, שהיא בדרך כלל פועל יוצא של מערכת בחירות, יכולה להיות הרת אסון.
גם העברת התקציב וחוק ההסדרים היא כורח דחוף. בלי תקציב אין תחילת שיקום. בלי חוק הסדרים אין יצירת תשתיות ליציאה מהמשבר. הקדמת הבחירות, לא רק שתעשה לתקציב 2021 וידוא הריגה, אלא שבהיעדר קואליציה מתפקדת שתעביר תקציב כלשהו - תסתיימנה כל קופסאות התקציב המיוחדות למימון הקורונה בסוף החודש הזה. החל מינואר 2021 אפשר יהיה להוציא כל חודש רק 1/12 מהתקציב השנתי, ולא אגורה יותר. בלי רוב בכנסת שיעביר תקציב, לא יהיה כסף לשלם לחל"תניקים ולפיצוי העסקים שנפגעו ולבעליהם ולמימון מערכת הבריאות.
שלשום הצביעו 61 ח"כים, חלקם כמי שכפאם שד, בעד הקדמת הבחירות. הצבעה שכל כולה נועדה לשרת אינטרסים פוליטיים צרים ועומדת בניגוד גמור לאינטרס של המדינה ואזרחיה. לכאורה, הצעת חוק פרטית שעוברת בקריאה טרומית איננה אירוע שאמור להרעיד את אמות הסיפים. בייחוד אם זו הצעה שרוב הח"כים, בתנאים של חשאיות או חופש הצבעה, היו מפילים, וקשה לדעת איך ינהגו בהמשך, כשסכין החרקירי תישלף מהנדן.
נכון שמעט הצעות שעברו בקריאה טרומית צולחות את מכשולי שלוש הקריאות שאחריה. אבל זה אינו הדין בהצעות לפיזור הכנסת. באלה היחס הפוך: הצעה לפיזור הכנסת שצצה במערכה הטרומית כמעט תמיד יורה בקריאה השלישית.
במסגרת ניפוח השרירים, צחצוחי החרבות והמתקפות המילוליות שלוחות הרסן המאפיינים את המבוא למלחמת הבחירות, יש לגורמים שונים חיבה מיוחדת לשנות ה־30 של המאה הקודמת. במקום ההתרפקות המקוממת על הליכים פוליטיים בגרמניה לצורך הכפשה בזויה של יריב פוליטי או אידיאולוגי, כדאי להיזכר בגורמים שהיו למצע הגידול להקצנה הפוליטית אז: ההתרסקות הכלכלית וההתפוררות החברתית, מיליוני השטרות שנדרשו לרכישת כיכר לחם וחרפת הרעב המייאשת, שיצרו חוסר אמון בממסד הדמוקרטי ובמערכת הפוליטית כולה והובילו לאנרכיה שאפשרה לגורמי שוליים זניחים, שעד המשבר נתפסו כמוקיונים, לצבור כוח פוליטי, לפרק את הדמוקרטיה ולחסל את כל המערכת הפוליטית, ימין, שמאל ומרכז יחד.
ישראל אוכלת חסכונות שנצברו בדי עמל בעשור האחרון - בקצב של רכבת הרים שאיבדה מעצוריה. אלא שלציבור היודע בנקל לזהות קטסטרופה ביטחונית אין כלים לזהות קטסטרופה כלכלית ובעיקר להפנים את השלכותיה.
האינטרס הציבורי האמיתי
בימים רגילים, בלי משבר קיומי ברקע, נאומו של גנץ במסיבת העיתונאים השבוע היה עוד חוליה, הכרחית מבחינתו, במאבק להובלת מחנה האנטי־ביבי. אבל בעת משבר המאיים על חיי האזרחים וכלכלת המדינה, להאשים את שותפך להנהגה כי כל מה שמניע אותו הם ענייניו האישיים - זה מעשה בזוי.
אם גנץ כשותף אמיתי היה מוטרד באמת מכך שהמשפט פוגם, ולו במעט, בתפקודו של ראש הממשלה, הרי כמי שישראל היא עבורו לפני הכל, היה מקדים פתרון לניגוח ומחפש דרך חוקית, מידתית וסבירה לשחרר את שותפו מהסחת הדעת הזו כל עוד הוא ליד ההגה. יש מתכונים שונים לכך במתוקנות שבמדינות העולם, שמטרתם אינה לשרת את הקברניטים, אלא את הציבור שמעוניין בדיוק במה שגנץ דיבר עליו - שהמנהיג יעניק את מלוא זמנו ותשומת לבו לענייני הציבור. זהו המענה ההגיוני והישר לבעיה שמציקה לגנץ, אם דיבר בכנות בנאומו.
בחוק החסינות החדש מ־2005, הביעה הכנסת את דעתה בצורה ברורה וחד־משמעית בסוגיה. אחד הסעיפים לחוק החסינות קובע חסינות אם: "ייגרם נזק של ממש בשל ניהול ההליך הפלילי, לתפקוד הכנסת או ועדה מוועדותיה או לייצוג ציבור הבוחרים, ואי־ניהול הליך כאמור, בהתחשב בחומרת העבירה, מהותה או נסיבותיה, לא יפגע פגיעה ניכרת באינטרס הציבורי". כל המלינים כי העיסוק של נתניהו במשפטו גוזל משאבי זמן ותשומת לב הדרושים לניהול ענייני המדינה, מוזמנים להעניק לנתניהו חסינות על פי סעיף זה, שבסך הכל דוחה את המשפט לתום הכהונה, וכל כולו בא להגן על האינטרס הציבורי המובהק.
גם הסיפא של הסעיף אינה בעייתית. בנסיבות העניין קשה לטעון פגיעה ניכרת באינטרס הציבורי. להפך, האינטרס הציבורי הוא בדיוק זה שאמור להכתיב את עיתוי קיומו של הדיון בחטאים ובעבירות הקלות שבהם מואשם נתניהו, לאחר שיסיים את תפקידו, ללא הסחות דעת מיותרות ולא דחופות, כמו הדיון בסוגיה הרת הגורל אם הורדת מפלס העוינות באתר חדשות אינטרנטי כלפי פוליטיקאי אמורה להיכלל ברשימת התמורות שהן שוחד ולייצר בכך תקדים עולמי.
כתבי האישום כולם הם גבוליים לכל היותר. לולא דובר באישיות ציבורית, ספק אם היו מוגשים. גם יאיר לפיד יודע שהסיומת הפרחחית והמתלהמת של נאומו, שבה שיגר את נתניהו לכלא, אינה הולמת ראש אופוזיציה - ובעיקר אינה נכונה. ההרשעה עצמה ממש לא בכיס, ובכל מקרה אלה אינם תיקי מאסר, בעיקר משום שסביר יהיה להניח כי נתניהו לא העלה על דעתו כי אותם מרכיבים בכתב האישום שהיה מודע להם עלולים להיתפס כלא חוקיים. וזאת, כמובן, אם בכלל יוכחו ככאלה.
במדינות חוק שבהן לא נהוגה שיטת המושבעים, השופטים ולא הציבור מחליטים בסוף מי זכאי ומי אשם. אבל עם זאת, לעניין עיתוי הבירור המשפטי יהא זה נכון וראוי להביא בחשבון שהציבור היה מודע לאישומים בעת שהלך לקלפיות, נתן דעתו עליהם, שקלל אותם, והחליט לשוב ולשגר את נתניהו לכס ראש הממשלה. גנץ ניצב בצומת גורלי. זו יכולה להיות שעתו היפה. אם ינהג ביושר עם עצמו ועם מצפונו, כפי שידע לעשות בעת שנתן ידו לממשלת האחדות, ינהגו ביושר כלפיו. אני מאמין שמרצון, אבל אם אני טועה, אזי למצער מתוך הקשבה לרצון הציבור.