משפט שדה: חמשת השופטים ש"זכו" לעליהום בקמפיין עיתונאי אגרסיבי

נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, לא אוהבת ביקורת. בעצם, אם לדייק את הדברים, היא לא אוהבת ביקורת כשזו מתייחסת אליה. זוכרים את הפרסומים בטור הזה על אודות ניגודי העניינים שלה? חיות יצאה אז מגדרה כדי להציג את עצם הביקורת עליה כלא לגיטימי. "חלק ממסע מכוון של השחרה ודה־לגיטימציה המתנהל מזה זמן מה נגד בית המשפט העליון וחלק משופטיו באופן אישי", כתבה אז בתגובה לדברים.

בשבוע שעבר פתח "ידיעות אחרונות" בקמפיין אגרסיבי, רדוד ומניפולטיבי להחריד נגד כמה משופטי בית משפט השלום. ב"ידיעות" ליקטו שתיים־שלוש החלטות של כל אחד מאותם שופטים, הקדישו שתיים־שלוש שורות כדי להסביר בכל אחד מהמקרים היכן חטא השופט בהחלטתו, וה"תחקיר המעמיק" הזה הספיק כדי להכריז על "פרויקט מיוחד" ולקבוע בכותרת ענקית: "השופטים שמרחמים על גברים אלימים". 

באתר Ynet מקבוצת "ידיעות", גם הוסיפו לצד תמונות השופטים את תמונותיהן של נשים שנרצחו על ידי בני זוגן. המסר היה ברור. השופטים המדוברים, באמצעות פסיקותיהם המקילות, אחראים לדם שנשפך. עוד רגע נצלול לניתוח ההחלטות השיפוטיות עצמן, ניתוח שב"ידיעות" לא באמת טרחו לערוך, אבל קודם לכן חשוב לראות את הצד שבחרה הנשיאה חיות באירוע הזה.

חיות הבינה שהעיתון יצא לקמפיין נגד שופטים במערכת שעליה היא מופקדת, והחליטה לבדל את עצמה מהם. וכך, אחרי יומיים של פרסומים התנדבה הנשיאה באופן חריג ונדיר לפרסם על שער "ידיעות אחרונות" מאמר פרי עטה. לא, היא לא עשתה את זה בניסיון להגן על שופטיה. היא גם לא עשתה את זה כדי להסביר כמה רדוד היה הניתוח של כתבי "ידיעות", שספק אם קראו את פסקי הדין שאותם ציטטו לפני שהפכו את אותם שופטי שלום לסוג של שותפים לרצח. היה לה חשוב להרחיק את עצמה מהריח הרע שהצליח "ידיעות" להדביק לאותם שופטים.

וכך, תחת כותרת מאמרה "שופטים עלולים לשגות", וכותרת המשנה שלפיה "המדיניות השיפוטית ברורה, אבל לא תמיד מצליח בית המשפט למלא את תפקידו במניעת הרע", אפשרה לעיתון להמשיך להציג אותם כרצונו. מעבר להיעדר המוחלט של הגיבוי לשופטים, ומעבר להחלטתה לפרסם מאמר המקבל את הטענות נגדם בלי בדיקה, המסר שלה היה ברור: ההגנה על המערכת חשובה בעיקר כשעל הגריל נמצאים הנשיאה או מי ממקורביה.

המשטרה ביקשה לשחרר

עוד לפני שניכנס לניתוח של כמה מההחלטות שסוקרו על ידי העיתון, אסביר למה כיניתי את הקמפיין הזה רדוד ומניפולטיבי. שהרי אני האחרון שיש לו בעיה עם ביקורת בכלל, ועם ביקורת על בית המשפט או על שופטים בפרט. אלא מה? כדי שביקורת תהיה רצינית, צריך להתייחס אליה ברצינות. בישראל יש מאות שופטים. כל אחד מהם מפרסם מאות פסקי דין בשנה. אפשר, כמובן, להסתפק גם בפסק דין אחד ולהסביר למה הוא רע. אבל הקמפיין הזה לא סימן פסקי דין. הוא סימן שופטים. ולבחור חמישה שופטים, לתת שתיים ורבע דוגמאות להחלטות שלהם, מתוך אלפי החלטות שנתנו במהלך השנים, ועל סמך זה למרוח את תמונותיהם, לצד תמונות נשים שנרצחו, ולהפוך אותם ל"שופטים שמרחמים על גברים אלימים" - זה טירוף.

האם באמת אפשר ללמוד משתי פסיקות של שופט, מתוך אלפים שפסק, אם הוא נוטה להחמיר או להקל? האם אפשר לקחת גזר דין אחד שכתב השופט, בעניינה של עבירה אחת שבוצעה, ולצייר אותה כפסיקה חריגה, כשאתה לא בודק מה הוא פסק במאה מקרים דומים, ומה פסקו עמיתיו באלפי מקרים דומים? נניח, לצורך הדוגמה, ששופט גזר שנתיים מאסר לגבר שהכה את אשתו. זה הרבה? זה מעט? אנחנו יכולים ללמוד מגזר הדין הזה משהו על השופט הזה? אנחנו יכולים להציג אותו כמי שבולט ברחמנותו על גברים אלימים, בלי לדעת מה פסקו אלף שופטים אחרים ב־10,000 מקרים דומים? עכשיו, תוסיפו לכל זה את הרוח הגבית שהעניקה הנשיאה חיות לקמפיין הזה, ותבינו מה היא עוללה לשופטים שמכהנים תחתיה.

כאמור, מכיוון שאופן הטיפול של העיתון בסוגיה הכל כך חשובה הזו נראה לי בעייתי מהרגע הראשון, שלפתי כמה מההחלטות שצוטטו, כדי לראות במה דברים אמורים. קחו לדוגמה את השופט ג'ורג' אמוראי מבית משפט השלום בבאר שבע, מי שתמונתו נמרחה על שער "ידיעות", לצד תמונותיהם של שני שופטים נוספים, רון סולקין ועודד מורנו. ובמה, בין השאר, חטא השופט אמוראי? "שחרר חשוד בתקיפת בת זוגו שהפר את תנאי השחרור וחזר להטרידה". בעמודים הפנימיים הופיע, במילים ספורות, סיפור המעשה. "החשוד", נכתב, "תושב ירושלים בן 51, נעצר בחשד לתקיפה ואיומים והובא בפני שופט אחר לפני כשבועיים. מעצרו הוארך, ולאחר מכן הוא שוחרר בתנאים מגבילים, עם הגבלות הרחקה מהמתלוננת, בת הזוג לשעבר".

במילים אחרות, האיש ישב שבועיים במעצר, ובשלב מסוים היה צריך להחליט אם להשאיר אותו עצור עד תום ההליכים או לא, והשופט החליט שלא. האם זו החלטה חריגה? ממש לא. אבל עזבו את זה. הלכתי לקרוא את פרוטוקול הדיון. ומה מתברר? שהמשטרה עצמה היא שביקשה לשחרר את האיש ממעצרו. שהמשטרה, בכבודה ובעצמה, לא התכוונה להמשיך להחזיק אותו במעצר. "הוחלט שלא להגיש בעניינו של המשיב בקשה למעצר עד תום ההליכים", אמר בדיון נציג המשטרה. לא השופט, נציג המשטרה. 

אז נראה לכם הגיוני שהשופט הזה - ששחרר את העצור לבקשת המשטרה, אחרי שהרחיק אותו מהמתלוננת והחתים אותו על ערבות עצמית, והורה על התייצבותו בתחנת המשטרה, ככל שיידרש לחקירה - ראוי, בשל המעשה הזה, לקבל על הראש כותרת של מי ש"מרחם על גברים אלימים" ולמצוא את תמונתו לצד נשים שנרצחו?

חשוב להדגיש כאן משהו. בניגוד ל"ידיעות אחרונות", לי אין שום יומרה לקבוע כאן, לגבי אף אחד מהשופטים המדוברים, אם הוא שופט טוב או לא, אם הוא שופט ראוי או לא, ואם הוא שופט מחמיר או לא. אני מתייחס אך ורק לדברים שיוחסו לשופטים האלה בקמפיין העיתונאי נגדם. הא ותו לא.

הדיון נדחה שוב ושוב

הלאה. יום אחרי תחילת הקמפיין הזה, כיכבה על שער "ידיעות" השופטת מרב גרינברג. לצדה הופיעה כותרת גדולה: "הזיכוי השערורייתי של הגבר המכה", ותחתיה כותרת משנה שמסבירה במה מדובר. "האישה שהתלוננה כי בן זוגה הכה אותה באגרופים ומשך בשערה לא התייצבה להעיד נגדו - והשופטת מרב גרינברג החליטה לזכותו". ראשית, לא ממש ברור איך קובע "ידיעות", שמדובר ב"גבר מכה", כשבית המשפט זיכה אותו מהעבירה הזו. אבל מילא זה. קראתי את החלטת השופטת. הפרטים שעולים ממנה מלמדים שבית המשפט שמע כמה עדי תביעה, שוטרים בעיקר, וכן את עדותו של הגבר הנאשם, בעוד התביעה, שקיבלה כמה הזדמנויות, לא הצליחה להביא את האישה המתלוננת להעיד.

בשלב מסוים, אחרי שהדיון נדחה פעם אחר פעם, הבהירה השופטת לתביעה כי אם המתלוננת לא תתייצב לדיון הבא, תסתיים פרשת התביעה בלעדיה, וכך קרה. למה החליטה השופטת לזכות את הנאשם? גם משום שהוא כופר באשמה, ואין בעדויות שנשמעו כדי להוכיח אחרת. גם משום שבהיעדר המתלוננת, שאמורה הייתה להיות העדה המרכזית בתיק, קשה לגבש הרשעה. ולכל זה צריך להוסיף את הערת השופטת, שלפיה "אינני יכולה להתעלם גם משאלות נוקבות שנשאלו השוטרים ביחס למתלוננת, ומראיות שהציגה ההגנה, שלפיהן בהליכים אחרים נחשדה במסירת הודעות כוזבות - בתלונות שהגישה כנגד הנאשם".

לשופטת גרינברג גם היה חשוב להדגיש: "לא התרשמתי, במהלך ניהול התיק, שאי־התייצבותה של המתלוננת נעוץ בחששה מהנאשם, וטענה מסוג זה אף לא נטענה בעבר על ידי המאשימה". מה השורה התחתונה? "אינני סבורה כי יש בראיות שהציגה המאשימה בפרשת התביעה כדי לעבור את המשוכה הנדרשת... ומשלא קמה תשתית ראייתית מספקת המעבירה את הנטל לנאשם, הרי שדינו להיות מזוכה מהאישומים המיוחסים לו".

האם יכול להיות ששופט אחר, לו ישב בתיק הזה, היה מאפשר עוד הזדמנות אחת, נוספת, לתביעה לנסות להביא את המתלוננת להעיד? יכול להיות. אבל האם זה מופרך לזכות אדם, כשהעדה המרכזית נגדו לא מגיעה להעיד? האם זה הגיוני להפוך את התיק הזה למקרה דגל? האם מדובר בהחלטה משפטית מופרכת עד כדי הופעה על שער העיתון, והצגת השופטת כמי שתומכת באלימות נגד נשים?

אפילו שר המשפטים התלבט

והנה עוד פסק דין שכיכב ב"תחקיר" של "ידיעות". הפעם נגד השופט רון סולקין. "במקרה אחד, למשל", נכתב בעיתון, "נגד בצה"ל בן 34, שאסף מאות סרטוני פורנוגרפיית ילדים, לא הורשע, ונידון ל־300 שעות עבודות שירות בלבד. השופט סולקין נימק את הפסיקה המקילה בנסיבות חיים 'לא פשוטות' של הנגד". האומנם? בואו נלך גם כאן אל פסק דינו של השופט, כדי שתוכלו לראות עד כמה חמור מה שעולל לו העיתון. קודם כל, בבחינת פרטי המקרה, מדובר אכן בנאשם שהחזיק במחשבו כמות גדולה של תמונות וסרטונים של ילדים המקיימים יחסי מין עם בגירים. תועבה של ממש, בכלל בלי ספק. עוד בתחילת ההליך הודה הנאשם בעובדות כתב האישום, ועניינו הופנה לבדיקת שירות המבחן למבוגרים ולקבלת חוות דעת במרכז להערכת מסוכנות מינית.

שירות המבחן, גוף ממלכתי של המדינה, מסר את התרשמותו, שלפיה העבירות נעברו "על רקע תקופה משברית קשה", והמליץ על שילובו של האיש במסגרת טיפולית. בעקבות הטיפול, שאותו הגדיר שירות המבחן כ"גורם מפחית סיכון להישנות התנהגות דומה בעתיד", המליץ עוד שירות המבחן - לאור הצלחת הטיפול, נטילת האחריות המלאה של האיש על מעשיו, ונוכח הפגיעה הקשה בפרנסת משפחתו העלולה להתלוות להרשעה בדין - שטוב יעשה בית המשפט אם יימנע מהרשעה ויסתפק בענישה שיקומית, בשעות לתועלת הציבור ובהעמדתו של הנאשם בתקופת מבחן בת שנה וחצי, שבמסגרתה ימשיך בהליך טיפולי.

דוח מקביל, שהגיש המרכז להערכת מסוכנות מינית, מצא ש"רמת המסוכנות המינית של הנאשם נמוכה". כאן צריך להבהיר עוד נקודה חשובה. בעבירות מהסוג הזה יש מדרג ברור. בצד החמור ביותר נמצאים מי שמפיקים סרטים פדופיליים. במדרג שמתחתיו יש את מי שמפיצים אותם. ברף התחתון נמצאים אנשים, דוגמת הנאשם שלנו, שמחזיקים אותם על המחשב האישי שלהם, ולא מעבירים אותם הלאה לאיש. כאמור, זה לא עושה את ההתנהגות שלהם לטובה, ובכל זאת זה המדרג וחשוב להכיר אותו. עד כדי כך מורכבת ההתייחסות אל מי שרק מחזיק חומר שכזה אצלו ולא מעביר אותו לאיש, ששר המשפטים בעצמו, כפי שציטט השופט סולקין, שיתף את חברי הכנסת מעל הדוכן בהתלבטויות הגדולות שהיו למערכת המשפטית טרם החקיקה.

רק על מנת להבין כמה מורכבת הסוגיה הזו, ורק על מנת ללמד עד כמה נמוך רף הענישה במקרים מעין אלה, נספר שהתביעה עצמה הסתפקה בדרישה להטיל על הנאשם שבו אנחנו עוסקים עונש של ארבעה חודשי מאסר, שירוצו בעבודות שירות. זה הכל. ומה עשה השופט סולקין? פירט את המלצת שירות המבחן, פירט את נסיבות חייו של האיש, פירט שורה של נימוקים נוספים, ובסוף כל אלה החליט לבטל את ההרשעה של הנגד, להטיל עליו 300 שעות לתועלת הציבור, וחייב אותו - כפי שהמליץ שירות המבחן - להמשיך להשתתף בהליך הטיפולי למשך שנה וחצי נוספות.

אם אתם רוצים להבין עוד יותר עד כמה סבירה ההחלטה הזו, נדגיש שהשופט סולקין נשען על החלטה דומה שקיבל בית המשפט המחוזי, בהרכב שבו ישב אז גם עופר גרוסקופף, כיום שופט בית המשפט העליון. ההרכב ההוא במחוזי ביטל גם הוא את הרשעתו של נאשם בעבירה הזו, הטיל עליו עונש קל עוד יותר מזה שהטיל סולקין בסיפור שלפנינו, וקבע: "נראה כי אין חולק על כך שעבירה זו של החזקת חומר תועבה, איננה מן העבירות שלעולם אין לנקוט בהן את הדרך של הימנעות מהרשעה". ממש כך.
האם אפשר עדיין להתווכח עם זה? בטח. האם יכול להיות ששופט אחר היה פוסק אחרת? ברור. אבל תגידו לי, זה פסק דין שהופך את השופט סולקין למי שמרחם על גברים אלימים? זה פסק דין שבגינו ראוי לשופט למצוא את תמונתו לצד תמונותיהן של נשים שנרצחו על ידי בני זוגן, כאילו הייתה לו, או לפסיקה שלו, תרומה כלשהי למעשי הרצח? האם נפלנו על הראש?

 החלטות שגויות

לנשיאת העליון, אסתר חיות, היו שתי אפשרויות, נוכח ההתנפלות הנמוכה הזו על שופטיה. האחת, לבקש אליה את כל ההחלטות המצוטטות, לבדוק אותן בעצמה, ובמידת הצורך להעיר לאותם שופטים. השנייה, להתייצב להגנתם, ולהסביר כמה גדול העוול שנעשה להם. חיות בחרה באפשרות השלישית. רגע לפני שהטענות יחרכו את שולי גלימתה, וכשמאמר על שער "ידיעות אחרונות" דורש ממנה "לטיפולך, גברתי הנשיאה", החליטה חיות להצטרף לקמפיין. 

"נשים רבות, רבות מדי, עדיין נאלצות להתמודד עם אלימות המופנית נגדן ומצלקת את גופן ואת נפשן", כתבה במאמר שפרסמה על שער העיתון. "זוהי אלימות שפניה המכוערות לובשות ופושטות צורה... המדיניות השיפוטית שאותה מתווה בית המשפט העליון, לאורך שנים, בהחלטותיו ובפסקי דינו, בכל הנוגע למעשי אלימות במשפחה, היא ברורה", הזכירה במאמץ להציל את העליון מנזקי הקמפיין. ואז הוסיפה כי "אכן, אין לכחד כי במקרים מסוימים שבהם אמור בית המשפט למלא תפקיד במניעת הרע, לא תמיד הוא מצליח בכך. כך עלול לקרות כאשר נסיבות האירוע והחומר המוצג על ידי המשטרה או התביעה אינם חד־משמעיים, וכך עלול לקרות כאשר השופטת או השופט שגו בהחלטתם... הדרך לתקן החלטות שיפוטיות שגויות היא באמצעות הגשת ערעור לערכאה הגבוהה יותר".

ארבע פעמים חזרה הנשיאה על השימוש בביטוי "החלטות שגויות", מבלי שבדקה כלל את התיקים המדוברים, רק משום שבכותרת של "ידיעות" קבעו כך. נראה שכבר הרבה מאוד זמן לא הצליח מישהו לפגוע כך במערכת המשפט, כמו שהצליחה הנשיאה, ברגע שהחליטה להצטרף לקמפיין עיתונאי חלול כל כך, נגד השופטים שעליהם היא ממונה.