שר המשפטים אבי ניסנקורן מסתמן כמי שעל ראשו תוכרע השאלה אם יהיו בחירות בקרוב. נתניהו לא חפץ בו מהיום הראשון והעדיף את חילי טרופר. בניגוד לכל שאר המינויים של כחול לבן, ניסנקורן הוא שר אפקטיבי ואקטיבי. עצמאי ובעל אג’נדה. כמי שגדל בערוגות ההסתדרות הוא יודע לרקוח בריתות ולנהל מאבקים. בכל זאת, נדמה ששום דבר לא הכין אותו לתפקיד הבאדי־גארד של מערכת אכיפת החוק במדינת ישראל.
את עיקר מרצו הוא נאלץ להשקיע בהדיפת המתקפות של חבריו לקואליציה על מערכת המשפט. המאבק של נבחרי ציבור בפקידות המקצועית הבכירה לא היה מעולם כה בוטה ויצרי. ראש הממשלה נתניהו העסוק בקרב הישרדות משפטי עושה דה־לגיטימציה לפרקליטות ולשופטים תוך שהוא שוטף את מוחם של חסידיו ושותל בתודעה מונחים כמו “דיפ סטייט” ו”פרקליטות בתוך פרקליטות”.
דווקא משום כך על כחול לבן לנהוג בדרך עניינית ולא להתנות את מינויו של קובי שבתאי למפכ”ל המשטרה במינויו של עמית איסמן לפרקליט המדינה, בדיוק כשם שהיא דורשת תקציב, רוטציה, מינויים תקינים וממשלה מתפקדת או במילים אחרות: קיום ההסכם הקואליציוני. המציאות הכאוטית מלמדת ששום דבר מכל אלה לא יקרה, בין אם ניסנקורן יתנדב לפנות את הכיסא בצלאח א־דין ובין אם יאלצו אותו לעשות כן. הזוגיות הזאת לא תחזיק מעמד והגירושים יהיו מכוערים. עם שישה מנדטים בסקרים, כחול לבן, או מה שנותר ממנה, בדרך לגריטה.
ניסנקורן קורא את המפה ומבין כמו רבים אחרים שמה שנתניהו רוצה אינו עולה בקנה אחד עם מה שהציבור צריך. ככל שכושר העמידה של כחול לבן נחלש, המאבק שהוא מנהל נעשה קשה יותר. השבוע דחה בג”ץ את עתירתם של השרה מירי רגב וח"כ אסנת מארק מהליכוד, שהחרימו את ישיבת הוועדה למינוי שופטים וביקשו לבטל את ההחלטות שקיבלה בהרכב חסר. ניסנקורן מנסה למצות את סמכויותיו עד הרגע האחרון, ונתניהו יוצא מכליו. מבחינתו, הפקיד האפור מההסתדרות הוא סדין אדום בזירה הפוליטית.
מלאכת התככים של נתניהו לא מסתיימת בכך. הוא פועל בלא הרף מאחורי גבם של בכירי כחול לבן. כך היה כשחתם על הסכמי נורמליזציה עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו, וכך היה השבוע כשבחר את ראש המוסד הבא. נתניהו לא סופר אותם. עם ניסנקורן הסיפור אחר. לכן הוא מבקש את ראשו.
כחול לבן היא מיזם פוליטי כושל, אם תרצו “הממד השישי” של בני גנץ. הוא נוכח־נפקד בזירה הפוליטית, שלא לדבר על שר החוץ גבי אשכנזי. גם עכשיו הם מצדיקים את כניסתם לממשלת נתניהו ומונים רשימה של הישגים: בלימת תוכנית הסיפוח (כלל לא בטוח שנתניהו רצה או היה יכול לממש אותה), מאבק למען שלטון החוק ומניעת בחירות בפעם הרביעית, אולם לנוכח המצב הפוליטי נראה שקורבנם היה לשווא.
עם זה, הפרישה המהדהדת של גדעון סער טרפה את הקלפים. נתניהו וגנץ פחות חדורי מוטיבציה ללכת לבחירות. השאלה איך ימשיכו לנהל זוגיות תחת קורת גג אחת ואם יקריבו את מנהיג הפועלים כדי לקנות עוד כמה חודשים עד המשבר הבא.
אף ששום דבר טוב לא מאיים על כל חברי כחול לבן, כמו שנוהג לומר אביגדור ליברמן, ניסנקורן נתון בדילמה הקשה ביותר. אם יתפטר, ישחק לידיו של נתניהו, אם יישאר, יחסום את האופציה להמשך כהונת הממשלה ויסכל את הסיכוי הקלוש לייצובה של המערכת הפוליטית. האופציה השלישית היא שגנץ ייכנע לנתניהו ויפעל מאחורי גבו של ניסנקורן כדי להזיז אותו ממשרד המשפטים. ניסנקורן במקרה הזה הוא רק משל.