מה הייתם עושים אם הייתם מגלים שהמטפלת מהפיליפינים שמטפלת בקשיש בדירה ליד, לא מקבלת את שכרה חודשים וכי אוסרים עליה לעזוב את הבית? מי אחראי לכך? "אבל היא רצתה לבוא לכאן", "זה שווה לה" - אנחנו אומרים לעצמנו כדי להצדיק את הכליאה, ההשפלה, היחס הבלתי אנושי והפגיעה החריפה בזכויות עובדים, שהחברה הישראלית מפגניה לחלק מהעובדים הזרים ומבקשי המקלט. אך האם ניתן להצדיק את היחס הפוגעני הזה באמצעות טיעון של "בחירה"?
אנו חיים לצדו של ניצול חריף בשוק העבודה בישראל, כזה שאינו נובע רק ממעשיהם של עבריינים, אלא מגורמים מבניים שמבטיחים שיהיה קל, פשוט, ובסקטורים מסוימים מאוד מקובל, לפגוע בזכויות עובדים. למרות זאת, עיקר המאבק בסחר בבני אדם ועבדות מודרנית במישור הלאומי והבינלאומי מתמקד בביטויים עבריינים של התופעה, בהפללת פעילויות שהן "קצה הקרחון" ולא בעיסוק בגורמי השורש המבניים שמאפשרים ניצול כה חריף בשוק העבודה. הכלים המשפטיים המרכזיים שאומצו להתמודדות עם תופעת הסחר – כמו הפללת סוחרים, הידוק הפיקוח על גבולות, והגנה על הזכויות האדם של (מעט) הקורבנות שמזוהים – לא מטפלים בסיבות העומק לתופעה ובמרוויחים העיקריים ממנה.
קבוצת המחקר טראפלב (TraffLab) בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, בראשה אני עומדת, פרסמה לאחרונה תכנית אלטרנטיבית למאבק בסחר בבני אדם שמציעה שורה של שינויי מדיניות שאם יאומצו יפחיתו משמעותית את הפגיעות של עובדים לניצול. התכנית עוסקת, למשל, בכבילה הנמשכת של עובדים למעסיק אחד, בהחרגת עובדות סיעוד מחקיקה שמעניקה להן תשלום בגין שעות נוספות או זכות למנוחה, ובהעדר אכיפת זכויות עובדים ביתר הסקטורים בהם מועסקים מהגרי עבודה, וכן במבני ההעסקה בענפים שונים שמעניקים כוח רב מדי לחברות כוח אדם. התכנית עוסקת גם בהעדרם הבולט של ארגוני עובדים מהמאבק בסחר בבני אדם בישראל ובפוטנציאל הטמון במעורבותם בשיפור המצב. אנו מציעים סט כלים חלופי, שחורג משימוש במשפט הפלילי, לטיפול אפקטיבי בגורמים המבניים שמובילים לפגיעוּת של עובדים בשווקי עבודה גלובליים.
ישראל נמצאת בדרגה הגבוהה ביותר (tier 1) בדירוג המאבק בסחר בבני אדם של מחלקת המדינה האמריקנית. ואכן ישראל נאבקה באופן אפקטיבי בסחר בבני אדם למטרות זנות. עם זאת, בכל האמור לסחר למטרות עבודה ישראל עושה מעט מאוד. שוטרת אחת מופקדת על נושא זיהוי קורבנות סחר במשטרת ישראל. הרשעה אחת נעשתה בהחזקה בתנאי עבדות בנסיבות של יחסי עבודה מחוץ לתעשיית המין מאז שנחקק חוק איסור סחר בבני אדם (2006). בנוסף, בעוד בעולם ישנה הבנה הולכת וגוברת בדבר אחריותם של תאגידים גדולים לניצול עובדים במורד שרשראות האספקה והייצור שלהן, דבר שבא לידי ביטוי בחקיקה ובפסיקה, בישראל תובנה זו טרם חלחלה. כך, חברות הבניין וחברות המזון הגדולות שמרוויחות מהניצול החריף המתקיים בחלקים מענפי הבניין והחקלאות אינן נתפסות כאחראיות לו כלל.
נכון, ישראל מובילה בכל האמור להסכמים בילטרליים להגירת עבודה, אותם חתמה עם מדינות המוצא של המהגרים בחקלאות, בבניין ובסיעוד. עם זאת, מחקרן של רייכמן וקושנירוביץ' מראה שעל אף ההפחתה המשמעותית והחשובה בדמי תיווך – סכומי העתק שהעובדים נהגו לשלם כדי להגיע לישראל – לא חל שיפור משמעותי ביתר זכויות העובדים בענפי הבניין והחקלאות. במקביל, בחסות המדינה התפתחו ערוצים שאינם תחת הגנות ההסכמים כמו העסקת "מתנדבים" ו"משתלמים" ממדינות מתפתחות בענף החקלאות והכנסת חברות ביצוע זרות בבניין. כל עוד המדיניות בתחומים אלה לא תשתנה הרי שמדובר בניצול בחסות המדינה.
בשלה העת, בעולם ובישראל, להישיר מבט לגורמי העומק שמאפשרים את תופעת העבודה המודרנית זו ולהתמודד עימם. הדבר ידרוש שינוי באורח החיים של כולנו, אך יפלס את הדרך לחברה הוגנת וצודקת יותר.
הכותבת היא חברת הפקולטה למשפטים אוניברסיטת תל אביב וחוקרת ראשית בקבוצת המחקר בקבוצת המחקר ERC) TraffLab) www.trafflab.org