א. מיסגור
הכול מתחיל ונגמר במיסגור. התקשורת בונה את המיסגור. הציבור צורך את המיסגור. הדימוי הציבורי שלך נבנה על פי המיסגור. לא משנה מה האמת. לא משנה איפה הצדק. לא משנה שדרום תל אביב הפכה לאקס טריטוריה והחוק הישראלי לא תקף בה. לא משנה שאת מקפידה כבר שנים לשמור על מאבק לא אלים. לא משנה אם מעולם לא חילקת קונדומים לילדים. לא משנה אם לא איימת על ילדים. לא משנה אם הם לא התחבאו מתחת לשולחנות. לא משנה אם לא התכוונת לפזר נעצים או כל שטות אחרת מהסוג הזה. תמיד יש מי שדואג שהמיסגור יתאים לאג׳נדה. ומשם קצרה הדרך לדמוניזציה ודה-הומניזציה וסימון מטרה על הגב, ולכי תצעקי שאין לך אחות.
המאבק אינו אלים. זו ההחלטה שלנו. חפשו בגוגל איך נראים מאבקים נגד הגירה במדינות אחרות. המאבק שלנו מתבסס על המצלמה שמתעדת, על תרסיס הצבע שרושם ועל הפוסט שמספר. במילים אחרות: על תיעוד מציאות החיים שלנו. והתיעוד כולל את כל מציאות החיים שלנו. החל בקטטות המדממות בסופי השבוע, דרך הסירוב המזלזל לציית לחוק וכלה בגזילת המרחב הציבורי ומוסדות החינוך והרווחה מתושבי השכונות. החל בהסבת בתי כנסת למכולות וכלה בחורבן הקהילות הוותיקות. מציאות חיינו היא מציאות של כיבוש זר, עוין ומנוכר בגיבוי הרשויות, וארורים נהיה אם לא נתעד אותה.
ב. הפרת זכויות
אם אחד ממפגיני בלפור היה נעצר והמשטרה הייתה מוצאת אצלו שיחות וואטסאפ, שבהן השתעשע עם חבר ברעיון לפזר נעצים בכניסה לבית ראש הממשלה, והתביעה הייתה מחליטה להגיש על זה כתב אישום ולדרוש מעצר בית, המדינה הייתה רועדת ובצדק. אבל כאשר המשטרה מפרה את הזכויות של מה שהתקשורת ממסגרת כ״פעילי ימין״ (ומכאן אוטומטית כבריונים אלימים ופורעי חוק ״שצריכים לשבת בכלא״), כל לוחמי הצדק למיניהם צוללים לתוך האקווריום. פתאום מותר לחדור לפרטיות, מותר לעצור אב ליד בנו הקטין, מותר להשתמש בחומר אישי כראיה, מותר להוביל חשודים לבית המשפט באישון לילה, מותר להחזיק חשודים במשך שעות אזוקי ידיים ורגליים בחניון בית המשפט, מותר להאריך שוב ושוב את מעצר הבית על בסיס ״מסוכנות״ שלא הוכחה, מותר הכול. ברגע שמתייגים אותך כפעיל ימין אתה מופשט מהזכויות שלך והציבור לא שואל שאלות.
בתי המשפט משחררים נתינים זרים ללא ערבויות וללא תנאים מגבילים (כולל נאשמים בעבירות של אלימות וסמים), כאשר ידוע לכול שכ-50% מכתבי האישום נמחקים משום שהמסתננים לא מגיעים לדיונים והמשטרה לא מנסה או לא מצליחה לאתר אותם, אבל אני כותבת את הטור הזה ממעצר בית שהוטל עלי באמתלה של שיבוש ומסוכנות.
את הדיון על העבירות המיוחסות לנו ננהל בבית המשפט, אבל את זכויות האדם והאזרח שלי כבר אי אפשר להחזיר. הן נותצו ברגע שהמסתנן הראשון ירד מהאוטובוס בתחנה המרכזית ונגרסו עד דק במהלך יותר מעשור של שיתוף פעולה של המדינה עם ההשתלטות העוינת.