"אל תדאג", אמר לי בחיוך האיש החביב שהזריק לי את חיסון הקורונה השני, “תוך שבוע-שבועיים יישלח אליך הדרכון הירוק. אין צורך לבדוק או להתקשר". והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים, ששום דבר לא באמת יגיע אלא אם אנדנד. הרי שלושה שבועות בדיוק קודם לכן שמעתי הבטחה דומה מהבחורה החביבה שחיסנה אותי בפעם הראשונה.
“אל תדאג", היא אמרה, “ייצרו איתך קשר לגבי מועד החיסון השני. אין טעם להתקשר אלינו". אז חיכיתי. והתאפקתי שלא להתקשר. וכשכבר לא יכולתי יותר להתאפק התקשרתי, רק כדי להינזף בידי המזכירה - “אתה תקבל הודעה! אין טעם ליצור איתנו קשר!". ומשהודעה כזו לא הגיעה, בסמוך לפקיעת פרק הזמן של שלושת השבועות, התקשרתי שוב. מפוחד מנזיפה נוספת. אלא שהפעם ענתה לי מישהי אחרת, אדיבה במיוחד, ביקשה מספר זהות ושיבצה אותי בקלות, כאילו שמדובר בנוהל הרגיל.
אבל רגע, קאט. זה מתפתח להיות טור של קיטורים על מבצע החיסונים, בשעה שאני רואה בו גם כל כך הרבה דברים מרשימים ומחמיאים למדינה ולחברה שלנו. במחשבה שלישית, אפשר לומר שהחוויה האישית שלי משני החיסונים מתמצתת את כל מה שיפה, ופחות, בישראל 2021.
זה התחיל בהודעת וואטסאפ גנרית בשישי בבוקר, בנוסח - אפשר להגיע בשעות הקרובות למתחם כדי להתחסן. עצרתי הכל, דהרתי על היונדאי והגעתי למקום במהרה רק כדי לגלות שמחצית מתושבי מודיעין קיבלו הודעה דומה. את ההמשך כמעט אין צורך לתאר. פקקים, היעדר חניה, אנשים עצבניים, צפירות מכוניות מוציאות מהדעת ובעיקר - תור אנושי אינסופי, המשתרך מאזור החניה ועד הכניסה למתחם החיסונים. ייאוש המחץ. תפסתי את מקומי בתור, ונכנסתי מיד למוד צבאי. שילוב של דריכות, שביזות וחוסר הבנה מוחלט של הסיטואציה.
בקרב הממתינים, תיאוריות הקונספירציה המקומיות הלכו והתעצמו. נביאי הזעם הודיעו ששמעו שסוגרים את המרפאה בעוד כשעה. ושרק בני 55 פלוס יקבלו חיסונים. אחרים התווכחו על מהות התור. האם בסופו כבר ממתין המזרק המיוחל, או שרק מקבלים מספר. האנשים שהגיעו מהכיוון ההפוך, חיוך של הקלה על פניהם, לא תרמו לפיזור הערפל. חלק זרקו - “חבר'ה, זה הולך בצ'יק", בעוד אחרים עדכנו בחן - “במקומכם לא הייתי מחכה".
בתוך דקות ספורות החלו לעקוף אותנו מספר אנשים מזן “יש לי רק שאלה", או “זימנו אותי באופן אישי". כל זה יצר, כמובן, רחש בחש בתוך התור, ולרגע היה נדמה שהכל ייצא מכלל שליטה, אבל זה לא קרה. מרבית האנשים התמרמרו בשקט - או ברעש - אבל עמדו בסבלנות. ובאורח פלא, קצב ההתקדמות שלנו היה סביר פלוס.
בתוך כחצי שעה הגעתי למתחם וגיליתי שזהו אכן רק התור למספרים. ומרגע קבלת המספר המתנתי עוד כחצי שעה עד לדקירה הגואלת. כשחושבים על זה שבאותו בוקר חוסנו למעלה מאלף איש, המתנה של שעה נראית פתאום סבירה בהחלט.
בחיסון השני כבר קבעתי תור לשעה ספציפית. הגעתי כמו מלך עם הזימון בוואטסאפ ופסעתי מעדנות אל תוך המתחם. אלא שבמקום התפתחו שני תורים ומתיחות גדולה אחת. היו כאלה, כמוני, שקבעו מראש תור. ואחרים שפשוט שמעו שאפשר להתחסן.
הבעיה היא שכולם המתינו לאותן עמדות בדיוק. מה שגרם לנציגת הקופה האומללה לנסות לנווט בין המזמינים מראש - חלקם זועמים ומתוסכלים, לבין ה"מזדמנים" (שבסך הכל נענו להודעה כללית שקיבלו, והזמינה אותם להתחסן באותן שעות). ושוב, באורח פלאי כמעט, כל הסמטוכה הזו הצליחה להתנקז בסופו של דבר אל תוך מאהל החיסונים ובתוך כרבע שעה מצאתי את עצמי בחוץ.
נכון, אפשר - ורצוי - לנהל את הכל באופן יותר בהיר ומסודר, שימנע לחץ וחוויה לא נעימה. ומצד שני, כנראה ש"בהיר ומסודר" לא מסתדר עם מבצע בזק ענקי. וזאת, אם תרצו, קלאסיקה ישראלית. היכולת להתגייס בבת אחת למיזם מרשים ורחב היקף, ובאותה נשימה - הזלזול המתמיד באלמנטים יומיומיים כמו סדר, ודאות ונימוס בסיסי. אני עדיין מעדיף את חצי הכוס המלאה.
על הסכין
1. מה שפחות נפלא ברוח הישראלית הוא חוסר הסבלנות המוחלט שמאפיין את רובנו. וספציפית למבצע החיסונים - הציפייה הקולקטיבית לכך שהוא יפחית מיידית את נתוני התחלואה. אף שהיגיון פשוט מראה שההשפעה אמורה להתרחש רק שבוע מתום החיסון השני, ברגע שתקבל אותו כמות משמעותית של אנשים. כלומר, רק עכשיו בערך.
2. "Night stalker" (נטפליקס) היא מיני־סדרה מזן “פשע אמיתי", שבוחנת את המרדף המשטרתי אחרי הרוצח הסדרתי ריצ'רד רמירז, שפעל בלוס אנג'לס באמצע שנות ה־80. אף על פי שזה עשוי באופן אמריקאי מדי, במובן הרע, עם אובר דרמטיזציה והאדרת השוטרים, הסיפור עצמו כל כך מזעזע, מרתק ובלתי נתפס - שהוא צפיית חובה.
3. אחד הדברים הבלתי נתפסים בסדרה הזו הוא העובדה שאחרי שהרוצח המתועב נתפס, הוא הפך לכוכב רוק ממש. כולל גרופיות ומכתבי הערצה. מצד שני, אין ספור צופים - כולל אני - מפתחים התמכרות לצפייה בסדרות על רוצחים סדרתיים, ויותר ויותר כאלה מופקות ברחבי העולם. מה זה אומר עלינו? מה זה אומר עליי?