שוב הכותרות זועקות, שוב רצח בלתי נתפס של אישה לעיני ילדיה. במעשיו, דן בעלה של דיאנה רז את ילדיו ליתמות איומה והביא אסון גדול. מיד מתחילות השאלות: האם היו סימנים מקדימים? האם זה יכול לקרות לכל אחת?
אנחנו שומעים על המקרים הקשים ביותר, אבל מעגל האלימות רחב הרבה יותר. עשרות אלפי נשים בישראל חוות אלימות יומיומית מידי בן הזוג, ומאות אלפי ילדים בישראל עדים לאלימות הזו. המאבקים לשירותי מילוט לנשים מוכות ולהחמרת העונשים לגברים אלימים הם ראויים וחשובים, אבל הם לא מספיקים. מקלט לנשים מוכות הוא בעצם עונש לאישה ולילדיה, שמכריח אותה לעזוב את ביתה, להתנתק ממקום עבודתה ולהרחיק את ילדיה מסביבתם. החמרה בעונשים לא תעזור למחוק את האלימות, ומאסר לא מוביל בהכרח לשיקום.
האתגר העומד לפתחנו הוא מניעת האלימות מלכתחילה, וטיפול באלימות בשלביה המוקדמים. מניעה וטיפול מוקדם יצילו את כל בני המשפחה מהנזקים האיומים של האלימות. המפתח למניעה בטווח הארוך הוא חינוך פמיניסטי מהגיל הרך ועד התיכון. אבל אין לנו זמן לחכות למהפכה הזו ויש לתת מענה כאן ועכשיו. לכן במקביל למאבק להפיכת לימודי מגדר ללימודי חובה לכל, יש לשים את הדגש על טיפול בגברים בעלי נטיות אלימות.
כבר קרוב ל־30 שנים גורמים שונים בישראל מבינים זאת ומנסים לפעול בכיוון; הקמת "בית נעם”, שנותן מגוון מענים טיפוליים לגברים אלימים נגד בנות זוגם במימון משרד הרווחה; מרכזים לטיפול באלימות במשפחה בעשרות רשויות מקומיות; קו חם לגברים אלימים שהקים ארגון ויצו; מטפלים שמתמחים בטיפול בגברים אלימים; וארגונים פמיניסטיים שפועלים בתחום. הממשלה הבטיחה להקצות עוד משאבים למניעה ולטיפול, אך רוב התקציבים, הדלים ממילא, מופנים לטיפול במקרים שבהם אלימות קשה כבר התרחשה.
אבל, מסתבר, שהאתגר הגדול ביותר הוא לגרום לגברים להגיע לטיפול. ברוב המקרים, אם ניתן טיפול, הוא ניתן בכפייה, כלומר בצו בית משפט או במסגרת ניסיונות שיקום של אסירים. זה מעט מדי ומאוחר הרבה יותר מדי. כפי שנקבע בדוח הבין־משרדי מ־2016, שעסק באלימות במשפחה, וכפי שפרויקט חדש של פורום מיכל סלה חושף, גברים אלימים נמנעים מלהגיע לטיפול ביוזמתם. את זה צריך ואפשר לשנות.
איך? בעיקר בעזרת גברים אחרים. המחקרים מלמדים שגברים מושפעים מאוד מגברים אחרים, ופחות מנשים. התרבות הגברית העכשווית משדרת לגברים שאסור להם לבקש עזרה, שפנייה לקבלת טיפול היא הודאה בכישלון, ושגבר־גבר לא מראה חולשה או קושי רגשי. שיעור ההתאבדויות הגבוה יחסית של גברים הוא עדות למחיר הגבוה שהתרבות הזו גובה מגברים, והעובדה הבלתי נתפסת שכרבע מהאסירים הפליליים בישראל הורשעו באלימות במשפחה היא עדות נוספת לסבל הנורא שהתרבות הזו גורמת למעגל רחב מאוד.
לגברים יש תפקיד מכריע בשינוי התרבות הגברית־מאצ’ואיסטית, ואנחנו מתחילות לראות ניצנים של שינוי והתגייסות. בחודשים האחרונים אנחנו רואות יותר ויותר גברים שמצטרפים למאבק באלימות נגד נשים: מארגון אסל”י ועד גברים שכותבים פוסטים אמיצים בפייסבוק. גבריות בריאה, רגישה, קשובה ופמיניסטית מתחילה לצמוח בחברה הישראלית.
עוד ועוד גברים צריכים להשמיע קול – לספר על הקשיים, לחלוק דרכי התמודדות מיטיבות, לעודד חברים במצוקה לקבל טיפול ולהתערב כאשר חבר, בן משפחה, או קולגה בעבודה מגלה סימני מצוקה או ביטויי אלימות. קבלת טיפול מבעוד מועד היא לא בושה, היא הצלה.
הכותבת היא ראשת התוכנית ללימודי נשים ומגדר והפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב