בשבוע האחרון החלו לחזור לספסל הלימודים תלמידי כיתות ז’-י’. ספסל כמו שהכרנו אותו פעם - כניסה בבוקר דרך שער ביה"ס, לימודים בתוך כיתה, חברים מימין ומשמאל, מורים שיש להם גוף ולא רק פנים, ריחות ארוחת העשר, צילצול המבשר על הפסקה, ומי יודע- אולי אפילו מסיבות סיום וטיולים שנתיים. נשמעת חוויה טריביאלית לגמרי. האמנם?

מזה כשנה שתלמידים אלו חיו את בית הספר דרך המסך, וחוו קיפסול – מעבר החיים לפעילות בקפסולות, ופיקסול- חיים בתוך קוביות מפוקסלות במפגשי הזום. והרי מה הם לא עשו בזום? שיעורים, מבחנים, ימי הולדת, ליל סדר, מסיבת פורים ומפגשים משפחתיים. עם היציאה מהקיפסול והפיקסול לתוך מה שהיה פעם "החיים הרגילים", ננסה לדמיין איך זה עשוי להחוות עבור המתבגרים. ראשית, צפוי טווח רחב של רגשות ודרכי התמודדות של מתבגרים שונים עם ההתאקלמות המחודשת. מנעד זה תלוי בחוסן הנפשי של המתבגר, מושג המתייחס ליכולת להתמודד בצורה טובה עם מצבי לחץ ומשבר תוך הישענות על משאבים פנימיים ועל יחסים עם אנשים שאיתם ניתן לחלוק מחשבות ורגשות. מתבגרים בעלי חוסן נפשי, יכולות לימודיות תקינות וקשרים חברתיים חזקים, יוכלו ליהנות מחזרה לפעילות מלאה ומתנועה חופשית בין פעילויות, מפגשים ומרחבים.

אולם, לא מעטים הם המתבגרים בעלי חוסן נפשי פחות מגובש המתבטא באופנים שונים, כגון: קושי להתמודד עם שינויים ולחץ, קושי בוויסות רגשות ובמתן אמון באנשים, קשיים חברתיים ולימודיים, קשיי הסתגלות, רמות חרדה גבוהות ומצב רוח ירוד. עבורם, ייתכן והחזרה לשגרה תזמן אתגרים מולם חשובה היערכות הורית מותאמת.

ישנם ארבעה אתגרים מרכזיים:

מתאורת המסך לאור השמש: החזרה לשגרה תדרוש מהמתבגרים לצאת מהבית ולפגוש פנים אל פנים את חבריהם ומוריהם, מבלי שאפשר לבחור בפונקציה של touch up my appearance. או לשבת עם מצלמה כבויה ומיקרופון מושתק. לא ניתן לברוח מאינטראקציה, מקשר עין ומקרבה פיזית. מעבר זה יכול להחוות כסינוור של ממש, כמו שחש תינוק בן יומו היוצא מסביבת רחם שקטה וחשוכה אל חדר הלידה עם אורות הניאון המסנוורים והמולת הרעש. תגובתו הראשונית היא בכי. רק לאחר מכן ניתן לעטוף אותו ולעזור לו להרגיש בטוח. נוסיף, כי גיל ההתבגרות גם כך מזמן רגישות רבה לסוגיות של מראה חיצוני ושינויים גופניים. מתבגרים נוטים לחשוב שהעולם עסוק בהם, באופן בו הם נראים. כל פצעון בגרות נחווה גדול פי כמה מגודלו הממשי. היציאה מהבית חזרה לבית הספר עלולה להעצים חששות סביב סוגיות אלו.

סדר יום חדש: הלימודים בזום יצרו סדר יום חדש וגמיש יותר. שעות הקימה והלינה השתנו, לא נדרשה התארגנות ליציאה מהבית, סדר הארוחות השתבש וזמני המסך נמתחו. החזרה לשגרה תדרוש מהמתבגרים סדר יום מהודק יותר, עם שינוי בשעות הקימה והלינה, הגברת כמות שעות הלימודים, חזרה לפעילויות ספורט, חוגים ותנועות נוער. אלו, מבורכים ככל שיהיו, מעמיסים דרישות שמולם נדרשת התארגנות שאינה תמיד פשוטה. די לחשוב עלינו המבוגרים חוזרים ליום עבודה ראשון לאחר חופשה ארוכה..

קושי בהתאקלמות הלימודית: מערכת החינוך בימי הקורונה סיפקה חלופות באמצעות הוראה מרחוק. הלמידה בדרך זו לא תמיד נתנה מענה מיטבי, הקשר האישי בין מורה ותלמיד לא תמיד התאפשר, ואיתו נפגעה האפשרות לעקוב אחר קשיים פרטניים ולהציע מענים מותאמים. אלו שמלכתחילה מתקשים בתחום הלימודי עשויים לחוות קושי גובר בנסיון לפצות על הפערים שנוצרו. מצב זה עלול להחמיר תחושות כשלון ותסכול ולפגוע בדימוי העצמי ובאמונה ביכולתם ללמוד ולהצליח. יתכן וחלקם יוותרו על הנסיון והמאמץ, מה שיוביל להחמרה נוספת במצבם ובפער הלימודי, ועלול להוביל למצבי חרדה ודכאון.

קושי בהתאקלמות החברתית: חזרה לביה"ס מאפשרת הזדמנות להגברת מפגשים וקשרים חברתיים. יחד עם זאת, מתבגרים רבים בתקופת הקורונה עברו תהליכים של צמצום חברתי והתכנסות וחוו בדידות רבה. לכך נוסיף את המשוואה שהקורונה הביאה לחיינו- קרבה פיזית כרוכה בסכנה בריאותית. הגם שכיום רבים מחוסנים כנגד הנגיף, לא ניתן להתעלם מהמסר החוזר- ריחוק חברתי מגן עלינו.. כעת, המתבגרים צריכים למצוא דרך להרגיש שוב בטוחים בתנאי קרבה ולמצוא את מקומם בין בני גילם. זו אינה משימה של מה בכך, בטח ובטח עבור תלמידי כיתות ז’ שנדרשים להכיר ילדים חדשים לאחר שניסיונות אלו בראשית השנה נקטעו באיבם.

כיצד אנו ההורים יכולים לסייע? 

סבלנות ואמונה: המתבגרים עומדים בפני שלב מעבר והסתגלות מחודשת. כפי שלא ניתן לצפות מתינוק שרק נעמד על רגליו להתחיל מייד לצעוד בבטחה, כך, חשוב להתאזר בסבלנות ולאפשר למתבגרים התמקמות הדרגתית, בקצב שלהם. יש מי שיעשה זאת בקלות ובמהירות יחסית, ויש מי שיזדקק לזמן ממושך יותר. ככל שנאמין ביכולתם להשלים בהצלחה את תהליך ההתאקלמות, כך נשדר מסר מחזק ומעצים.

הקשבה והתעניינות: על אף שהורים למתבגרים חשים לעיתים כי ילדיהם עושים מאמץ להתרחק מהם ולהימנע מתקשורת עמם, הרי שמתבגרים, כן, גם הם, זקוקים להתעניינות ולהקשבה. האם כהורים, ניתן להסתקרן לגבי המתרחש בעולמם? להתעניין ברגשותיהם? לשאול, את עצמנו ואותם- איך עבר עליהם יום הלימודים? איך הרגישו? כיצד קיבלו את פניהם? את מי שמחו לפגוש? האם הם זקוקים למשהו? יתכן ולא ימהרו לענות, אולי אף יהדפו. אך עצם העמדה שחותרת להתעניין בהם, להקשיב להם- מציעה מקום להישען עליו ופתח להיעזר במידה ויבחרו בכך, ובעיקר- מאפשרת להם להרגיש שרואים אותם.

דרישה לתפקוד והצבת גבולות: מול הקשיים שעלולים לצוץ עם החזרה לשגרה, הורים עשויים לוותר לילדיהם מתוך חשש ללחוץ אותם, או כדי להימנע מקונפליקט עמם. במקרים רבים הוויתור אינו מסייע אלא ההפך. דווקא הדרישה מהמתבגר לחזור לתפקוד מעבירה מסר של אמונה ביכולתו. חשוב שההורים יתקשרו ביניהם כדי ללבן את המקומות שבהם ניתן לוותר, לעומת אלו בהם חשוב להתעקש על גבולות ברורים, בין אם הם נוגעים לשעת השכבה, משימות לימודיות, שעות מסך או מילוי תפקידים בבית.

מתן פתרונות במצבי מצוקה: התקופה הקרובה עשויה להעלות על פני השטח קשיים רגשיים ותפקודיים אצל חלק מהמתבגרים, אולי אף יותר מכפי שראינו עד כה. נוכל לסייע להם בכך שנחפש איתם ועבורם פתרונות מול קשיים ספציפיים. חשוב להנגיש להם דרכי סיוע באמצעות פנייה לגורמי מקצוע טיפוליים במידה וניכרת מצוקה רגשית משמעותית, ובפרט כאשר המצוקה נמשכת מעל לחודש, פוגעת בתפקוד, ובוודאי אם היא כוללת אמירות אובדניות וייאוש. עזרה כזאת יכולה לסייע במניעת החמרה ולקדם התמודדות טובה יותר עם אתגרי השעה.

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית, מטעם המרפאה לבריאות הנפש לילדים ונוער ברחובות, מכבי שירותי בריאות