כינויו הבלתי דיפלומטי של הנשיא ביידן את נשיא רוסיה פוטין "רוצח" הוא או סימן שגלגלי מדיניות החוץ של ממשלו עדיין חורקים או להפך, שהחליט שהדרך לשיקום מעמדה של ארצות הברית כמעצמה דומיננטית היא בנקיטת עמדות קשוחות לכאורה, ובהעלאת הדציבלים של התבטאויותיו הפומביות.
כך גם נהגו מזכיר המדינה אנתוני בלינקן והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן לאחרונה במפגש באלסקה עם מקביליהם הסינים. לא ברור עדיין איך בייג'ינג ומוסקבה, שהודיעו לאחרונה על תיאום עמדות בענייני חוץ, יתייחסו למיצוב האמריקאי החדש, אך תומס פרידמן, הפרשן הבכיר של "הניו יורק טיימס", כתב לאחרונה ששתי אלה איבדו את המורא מפני אמריקה, ובינתיים, כאילו להפגין זאת, סין הודיעה על הסכם אסטרטגי ל־25 שנים עם איראן. ולהזכיר: גם בנושא צפון קוריאה ישנו הכישלון המתמשך במדיניות האמריקאית.
עם זאת, ממשל ביידן המשיך ואף החמיר את הסנקציות כלפי סין ורוסיה, בין היתר בנימוק הפרת זכויות האדם. אך נראה שנימוק זה איננו תופס כלפי איראן, שכן "פקיד" בממשל הודיע שאמריקה לא תעמוד עוד על הדרישה שטהרן תעשה את הצעד הראשון במשא ומתן לקראת חידוש הסכם הגרעין, ושזו תסכים מראש לכלול בו נושאים נוספים. בכך בעצם קיבלה וושינגטון את עמדתו הבלתי מתגמשת של המנהיג העליון חמינאי, וברור שהלהיטות של ממשל ביידן לחידוש הסכם הגרעין עלולה להשאיר סימנים גם על יחסיה עם ישראל והמזרח התיכון בכלל.
לצד האישים המרכזיים בממשל שידועים באהדתם לישראל ובהבנתם את צורכי הביטחון שלה, כולל גם בצד הדמוקרטי בקונגרס, יש גם גורמים, ובפרט במחלקת המדינה, שמסתכלים בעין עקומה על היחסים המיוחדים בין ארצות הברית וישראל ונוקטים עמדות בלתי נוחות מבחינתה גם בנושא הפלסטיני.
מגמות אנטי־ישראליות, הן בעניין הפלסטיני והן בהקשר האיראני, באו לאחרונה לביטוי במאמר ב"ניו יורק טיימס" ששיקף את הביקורת השלילית של האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית על מדיניות החוץ עד כה של הנשיא ביידן ושכלל את הדרישה לחדש ללא סייגים את הסכם הגרעין עם איראן ולהפעלת לחצים על סעודיה וישראל. יש גם אחרים ששותפים לעמדות הנ"ל, אך מתבטאים בצורה כפולת לשון ומתחסדת בנוסח "הרי ישראל היא המדינה החמושה ביותר במזרח התיכון ויש לה קשרים טובים עם רבות משכנותיה הערביות, כך שאין עוד צורך בתמיכה האמריקאית המסיבית".
בשלב זה הממשל מעדיף ללכת לקראת השמאל בנושאי פנים שונים ולא בענייני חוץ, אך יש להניח שהלחצים יימשכו ואף יתגברו ביחס ישיר להצלחות או לכישלונות הממשל בנושאי כלכלה וחברה. בסך הכל, מדיניות ארצות הברית כלפי המזרח התיכון עודנה בהתהוות, אך מעידה על המשך המגמה של הממשלים הקודמים לצמצם את הנוכחות האמריקאית באזור לטובת המזרח הרחוק. אלא שכפי שנאמר, "מה שרואים מכאן לא רואים משם"; כך לגבי אפגניסטן וכך בעניין עיראק והמשך התפקיד האמריקאי במלחמה נגד הטרור האסלאמי – שכל אלה עלולים לעכב את המגמה הנ"ל.
השניות הזאת בולטת גם לגבי היחסים עם סעודיה בעקבות פרסום דוח המודיעין שהטיל על יורש העצר הסעודי מוחמד בן־סלמן אחריות ישירה לרצח איש האופוזיציה ג'מאל חאשוקג'י. "גן העדן הסעודי־אמריקאי נגמר", הכריז הכתב לענייני ערבים של כאן 11, אך שכח שגם אחרי הגירוש מגן העדן ההוא, החיים נמשכו, והוא הדין לגבי יחסי ארצות הברית עם סעודיה. או כפי שאמר דובר מחלקת המדינה: "אנחנו רוצים להשיג הרבה מטרות יחד עם הסעודים, כגון הפסקת המלחמה בתימן, יצירת קשרים לביסוס השלום במזרח התיכון ולמניעת אפשרות מלחמה עם איראן". וכן, גם "קידום השלום בין סעודיה לישראל הוא מטרה משותפת".
לסיכום: במדיניות החוץ של ממשל ביידן יש אפוא בשלב זה אורות וצללים כאחד. מבחינת ישראל זה מחייב את המשך הגישה הנבונה והשקולה הנוכחית ביחסים עם וושינגטון.
ממשל ביידן מעדיף ללכת לקראת השמאל בנושאי פנים, אך לא בענייני חוץ
במדיניות החוץ של ממשל ביידן יש בשלב זה אורות וצללים כאחד. מבחינת ישראל זה מחייב את המשך הגישה הנבונה והשקולה הנוכחית ביחסים עם וושינגטון
