בניגוד למה שהיה נהוג בעבר בכל הנוגע להתמודדות עם אובדן, בשנים האחרונות התפתחו תפיסות פוסט־מודרניות המעניקות לתהליך האבל מרחב סובייקטיבי, מכיל ופתוח יותר. לפי הגישות החדשות בפסיכולוגיה לאבל ולשכול, ההתמודדות היעילה ביותר היא לנסות לשמר קשר עם המת, לשמר את הזיכרון של התפקיד שמילא בחיינו. אם בעבר הקו המרכזי היה שיש צורך לשכוח, להתנתק ולהמשיך הלאה בחיינו, היום אנחנו יודעים שחלק מהותי בהתמודדות הוא לעבד את האבל. יש חשיבות נפשית רבה לשימור הקשר עם המת בחיינו.
זה כמובן לא תהליך פשוט והרבה מטפלים לא מעניקים לו את המשקל הראוי. כשאנו מדברים על אנשים שאיבדו את יקיריהם במלחמה או בפיגוע טרור, הגישה הטיפולית הרווחת היא לשים דגש על חזרה מהירה לשגרה ולתפקוד תקין, עם התעלמות מהיבט האבל.
זו גם הגישה הרווחת לטיפול בפוסט־טראומה. בטיפול בחייל שאיבד את חבריו בקרב, הדגש הוא על האירוע הטראומטי עצמו, ושימת דגש מועט על תהליך הפרידה מהנופלים. אחד המצדדים בגישה זו הוא פרופ' שמשון רובין מאוניברסיטת חיפה, שטוען שבלא מעט מקרים, הטראומה מהמראות הקשים מונעת מחיילים להיזכר במת כאדם, והם נשארים ממוקדים באופן שבו הוא נהרג. אולם מחקרים מראים שאם לא מוצאים דרך לזכור ולשמר את האדם המת בחיינו, אם לא מוצאים דרך לעיבוד הקשר עמו, לעיבוד האבל - הסיכויים לשיפור במצב ולחזרה לשגרה קטנים.
# # #
בשנים האחרונות אנו עדים למגמה מתעצמת והולכת של שיתוף באבל, בטרגדיות אישיות ובזיכרונות קשים ברשתות החברתיות. נשאלת השאלה כיצד רשתות שבהן מקפידים לעדכן בעיקר על הצלחות, טיולים מעוררי קנאה ורגעים משפחתיים מלאי נחת, נעשו גם למקום שבו אפשר לפרוק כאב ולשתף בו חברים, כמו גם זרים מוחלטים.
פייסבוק משמשת מרחב הכלה וירטואלי המאפשר שיתוף רגשי ומשוב שמשפרים ומקילים על התחושות הקשות. אנשים חשים שרואים אותם ומקשיבים להם, והשיתוף לא רק מעצים את החוויה אלא גם במידה מסוימת מנציח את המת. אפקט זה נצפה במיוחד אצל גברים, שלרוב לא משתפים.
גם כאשר מדברים על אירועים ברמה הלאומית כמו השואה או יום הזיכרון, הרשתות החברתיות הפכו למעין מפלט רגשי המאפשר פורקן ושיתוף. הן מספקות תמיכה וקבלה שמספקת אפקט דומה לזה של קבוצת תמיכה. בכך הן גם תורמות לרווחה נפשית. נמצא שגם אנשים שבאופן טבעי לא מרגישים נוח לפרוק תחושות ורגשות מבטאים ביתר קלות את התחושות ברשתות.
ברשתות החברתיות האחריות של האגו מתרופפת. תפקיד האגו, כפי שתיאר אותו פרויד, הוא לפשר בין הדחפים והרצונות הלא מודעים שלנו השואפים לפרוץ החוצה ובין שיקולי המציאות, הכללים הנוקשים, האיסורים והמגבלות שהפנמנו. האגו הוא שעומד באמצע ומפשר, מתי ניתן לספק את הצרכים ומתי יש לוותר עליהם.
פרויד ככל הנראה היה רואה את המרחב הווירטואלי באותו אופן שהוא רואה חלומות ופליטות פה - כדרך המלך אל הלא מודע, כעולם של פנטזיות המשקפות את הצרכים הלא מודעים שלנו. תדמיינו בועות מים שמוחזקות בכוח מתחת לפני המים ולבסוף מוצאות נתיב חלופי.
הדחף המודחק ימצא דרך נוספת לבטא את עצמו בחלומות, בפליטות פה ובחלק מהמקרים בסימפטומים קליניים. אף על פי שפרויד מת הרבה לפני שהוקמו טוויטר, פייסבוק או אינסטגרם, הוא היה רואה במרחב הווירטואלי שלוחה של מצבנו הנפשי, מקום שבו הדחפים הלא מודעים מקבלים לפתע לגיטימיות.
לכך יש שתי סיבות מרכזיות: ראשית, התקשורת נעשית מאחורי מסכים, שיוצרים חיץ בינינו ובין הסביבה, והאחריות של האגו מתרופפת; ושנית, גם כשאנו נמצאים בקבוצה חברתית, האחריות של האגו מתרופפת, וכך מתאפשר לדחפים ולתשוקות להתבטא ביתר קלות, ושכבות ההגנה מתקלפות.
הרשתות מהוות מפלט לצרכים הלא מודעים ומספקות מפלט המפשר בין הצרכים הלא מסופקים שלנו, שרוצים למצוא ביטוי, לבין אותן מגבלות שאנחנו חרדים שהן ייצאו החוצה. כך הצורך הלא מודע, שלעתים נתפס כלא לגיטימי, לשיתוף בתחושות הקשות, בשימור הזיכרון של המת בחיינו - יכול לבוא לידי ביטוי בצורה הכי פרימיטיבית ובוסרית שלו.
האינטראקציות הווירטואליות מאפשרות מימוש של צרכים לא מודעים, פנטזיה שרבים מאיתנו לא מסוגלים לממש בחיי היומיום. המגבלות והעכבות המלוות אותנו בבואנו לפרוק בפומבי את התחושות, נעלמות. זה משמעותי במיוחד במציאות הישראלית, שבה שיתוף ופורקן נתפסים כסימנים של חולשה - בניגוד מוחלט לתפיסת המאצ'ו שנהגנו לקדש. על פי התפיסה הזו אסור היה לבכות בפומבי ולדבר על הכאב והגעגועים המתמשכים לחיילים שנפלו, אף שיש לכך תפקיד מהותי בתהליך השיקום.
# # #
הרשתות לא רק עונות על הצורך להנציח את סיפורי הגבורה, אלא גם על הצורך הכל כך מהותי בתהליך האבל - לזכור את האדם כפי שהיה בחיינו, כפי שאנחנו חווינו אותו, כאבא, כסבא, כאח, כחבר. ואכן אנו רואים תופעה מתעצמת והולכת של אנשים המשתפים בצדדים הפחות מוכרים של המת, בחוויות האישיות שלהם איתו. מביאים את סיפור האנשים שאבדו לנו כדמויות שלמות, כפי שאנחנו רוצים לזכור אותם ולשמר את הזיכרון בחיינו.
לשיתוף ברשתות החברתיות יש אספקט נוסף: הן מספקות את הצורך באהדה, בהזדהות, בתמיכה ובעיקר בהנצחה. אם לפני כמה שנים היו מודיעים על פטירה של אדם ברשתות במטרה להפצה מהירה של המידע לכל האנשים הרלוונטיים, היום השיתוף נעשה גם לצורך קבלת אמפתיה והזדהות.
לאהדה ולקבלה הניתנות ברשתות יש אפקט תרפויטי, גם אם מדובר על אנשים שלא קרובים לנו. בנוסף, שימור הזיכרון ברשתות החברתיות עונה על הצורך לשמר את הזיכרון לא רק אצלנו אלא גם בתודעה הקולקטיבית, מעין לוח הנצחה שיישאר בתודעה לנצח.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה
[email protected]