הנה מגיע אחד המועדים בלוח השנה העברי האהובים על ילדי ישראל, הלוא הוא ל"ג בעומר. יותר משילדינו יודעים את משמעות התאריך ומורשתו, מעניינת אותם המסיבה סביב המדורה.
בילדותי, המנהג של התאספות אחר הצהריים כדי לשוטט ברחובות בחיפוש אחר גזעי עץ נטושים, קרשים ושאר מיני רהיטים שבורים ועזובים ולגרור אותם למקלט – נחווה לא פעם כמבצע צבאי מקומי, משל היינו חבורת חסמבה. כל חבורה הייתה מאורגנת עד חתיכת המרשמלו האחרונה בתפריט המדורה. כולם רצו להיות שותפים במדורה המרכזית. מי שלא הוזמן אליה, הקים מדורה חליפית.
אך נדמה שמה שהיה יום חגם של ילדי ישראל מתחיל להיעלם. גם בשל סכנת הזיהום הסביבתי שגורמת הדלקת מדורות וגם כי אט־אט אוזלים המקומות הפתוחים, השטחים הריקים, השדות והדיונות בארץ. נדמה שכמעט על כל שלולית מקומית בנו מגדל. על כל שדה חרציות הקימו מרכז קניות.
בשל חשש שהדלקת מדורות בל"ג בעומר תוביל להתפרצות שריפות, כמו גם בשל נזקי זיהום האוויר הכבדים כאמור, החליטו ברשויות מקומיות רבות ברחבי הארץ על קיום מצוות החג בדרכים אחרות: למשל במקום הצתת מדורות, ניתן לערוך סיור עששיות או פנסים; במקום חריכת תפוחי אדמה באש המדורה, ניתן לצלות בשר על המנגל. הרעיון הוא שאפשר לשמר מסורת ועדיין להיות מעודכנים.
אבל כל זה מתגמד לעומת ההילולה המסורתית שעומדת להתחולל בסוף השבוע על קברו של הרשב"י בהר מירון. במהלך הימים הקרובים צפויים אוטובוסים מכל רחבי הארץ לעשות את דרכם לשם. הצפי הוא למעלה מחצי מיליון מבקרים. אפשר רק לקוות שהמשטרה תדע לנהל את כל המוקדים בארץ ולהביא סדר וביטחון לכל התושבים במדינה.
בעוד שהמדורה הגדולה צפויה להתלקח רק בערב יום חמישי, ירושלים ויפו כבר בוערות ללא הרף, וחלון ההזדמנויות של נתניהו להקמת הממשלה מצטמצם מדי יום. אולי אירועי ל"ג בעומר הם מסר: כוחנו באחדותנו, ולא צריך לשרוף את המועדון כי כולנו חברים בו בסופו של דבר. וגם: לכל מדורת שבט יש תחליף.