נשיא המדינה ראובן ריבלין הטיל על יו"ר יש עתיד יאיר לפיד את הרכבת הממשלה, אף שהוא יודע שאין לו שמץ של סיכוי לעמוד בראש הממשלה. ללפיד אין אפילו יומרה כזו. לכן הטלת הרכבת הממשלה על לפיד הייתה פעולה שלכל הפחות נוגדת את רוח החוק.
אינני רוצה, חס ושלום, לחשוד בנשיא המדינה שמה שעמד לנגד עיניו היה הרצון להגביל למשך חודש את האפשרות של יו"ר ימינה נפתלי בנט - מרכיב הממשלה בפועל והמועמד היחיד כרגע העונה על הקריטריון "בעל סיכויים להרכיב את הממשלה" - להקים ממשלה עם בעלי בריתו האידיאולוגיים, שהעם העניק להם רוב גדול של הקולות בבחירות האחרונות לכנסת.
הנשיא נתן לגיטימציה לפרצה פסולה, כדי להתגבר, לכאורה, על החוק, הדורש שהמועמד יעמוד בראש הממשלה שאותה הוא מציג לכנסת. מדובר כמובן בתיקון לחוק יסוד "הממשלה", שייצר מוטציה הקרויה ראש ממשלה חליפי ושתפורה למידותיה של הבעיה שהיא באה לפתור.
למצער יש בכך עיקום כוונת המחוקק. שהרי, מי שאמור להציג את הממשלה הוא זה שעומד בראשה ביום היבחרה. לכן הפירצה נותנת, בדוחק אולי, מענה במישור הטכני, אבל בוודאי שלא במישור המהותי. השימוש במוטציה בפעם השנייה עלול גם לקבע את הרעיון המשתק של בחירת שני ראשי ממשלה, המקבלים כל החלטה ביחד.
אלא שבמקומותינו צריך תמיד לצפות לבלתי צפוי. השתרשות המודל עשויה עם השנים להפוך את התיקון לחוק, שנועד להתגבר על הלכת פנחסי בדרך לרוטציה, לכוונת מכוון שואפת קונצנזוס, שאימצה את מודל שני הקונסולים, שעל פיו התנהלה רומא בימי שלום.
כדי להשתכלל בכיוון, כדאי אולי לוותר על התואר חליפי וכמו ברומא - לבחור שני ראשי ממשלה, שיכהנו ביחד כל הקדנציה. בהמשך, כדי שגם ניתן יהיה לקבל החלטות, אפשר יהיה להתקדם במעלה המודל הרומאי לטריאומווירט ולתת מקום גם לשר הביטחון בני גנץ.
ובחזרה להווה. הבעיה שכנראה עמדה בפני הנשיא הייתה בעיית הנראות. מצד אחד, המועמד שעומד בקריטריון שעל פיו ריבלין אמור להטיל את הרכבת הממשלה, קיבל שבעה ממליצים בלבד. מצד שני, הוא היחיד שיכול להרכיב שתי ממשלות שונות. זאת בעוד לראשי המפלגות האחרים, כולל לפיד, אין סיכוי להרכיב אפילו ממשלה אחת בראשותם, כפי שדורש החוק.
הפתרון שהתבקש במצב כזה היה להעביר את הבחירה לכנסת. הנשיא אף הצהיר שכך ינהג, בהיעדר מועמד בעל סיכוי, בעת שהטיל את הרכבת הממשלה בפעם הראשונה. הטלת הרכבת הממשלה על מועמד שאין אפילו כוונה שיעמוד בראש הממשלה, באה, לכאורה, לאזן את הטלת ההרכבה על נתניהו, שגם לו לא היה סיכוי. ההבדל הוא, כמובן, שבפעם הראשונה החוק מנע מהנשיא להחזיר את הבחירה לכנסת ובפעם השנייה הוא אפשר לו; וכאמור, לעניות דעתי הוא בעצם חייב אותו.
התוצאה של החלטת הנשיא היא בלתי נסבלת. בפועל, הוא אילץ את ראש הממשלה המיועד להרכיב ממשלה בידיים קשורות, משום שהוא מחויב מראש לרוטציה עם לפיד. בכך הוא סגר לבנט אופציות ואילץ אותו לשחק על חצי מגרש.
הבעיה היא, שמי שסייעה באיוולתה לנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על לפיד ולאפשר לו לשלוט בכנסת, הייתה הליכוד. לו הגוש היה תומך בבנט, היו לו לפחות 59 ממליצים, מול 57 לכל היותר ללפיד (כולל בל"ד), כאשר מנסור עבאס הודיע שיעניק קולותיו למי שיהיו לו יותר ממליצים.
חרף ידיעות שפורסמו במספר עיתונים, שלפיהן גם במצב כזה היה הנשיא ממנה את לפיד באקט הנוגד את החוק באופן בוטה (ובכך חורג מהתמודדותו ההוגנת ומעוררת הכבוד, כל השנים, עם הרכבת הממשלות הרבות מאוד שבהן היה מעורב), אני מאמין שבמצב חד־משמעי שכזה היה ריבלין שב ומכפיף את מאווייו והשקפותיו האישיים למה שנכון לעשות על פי החוק - ומטיל את הרכבת הממשלה על בנט או מחזיר את הבחירה לכנסת.
# # #
צחוק הגורל הוא שמי שהחריב לנתניהו הרכבת ממשלה הומוגנית ימנית ובעלת פוטנציאל התרחבות מהיר לא היה אחד מנפגעיו הלא מעטים, אלא דווקא פוליטיקאי, שיותר מכל פוליטיקאי בישראל, חייב לנתניהו את קיומו הפוליטי: בצלאל סמוטריץ'. מדובר בבן טיפוחיו של נתניהו, שאותו נשא על קביים לכנסת ולממשלה, פעמיים.
אפשר לטעון כי בנט יכול היה להצטרף בצורה אקטיבית לניסיון להביא להצבעה ממשלת מיעוט הנשענת על 59 ח"כים, אבל אסור בשום פנים ואופן שייגרע אחוז אחד אשמה מסמוטריץ', האיש שבמו ידיו הבעיר את האש, שהחלישה מאוד ככל הנראה את סיכויי המחנה הלאומי להקים ממשלה.
הוויכוח בדבר חלקו של בנט דומה להאשמת השומרים של מאגרי התבואה, שדמויי הסמוטריצ'ים שרפו אותם בירושלים הנצורה ערב חורבן בית שני, במקום להאשים את מי שידם לא רעדה בהבעירם את האש.
# # #
ישנו משהו מכמיר לב בתסכול של חובבי הלינצ'ים במקומותינו, הצוללים בשקיקה אל ים המחדלים שהובילו לאסון בל"ג בעומר, וזאת במטרה למצוא קורבן לפרוק עליו את התסכול, הכעס והכאב על אסון מיותר.
מתי כבר יימצא שעיר לעזאזל בולט וראוי, שניתן להפנות אליו אצבע מאשימה ולהעמידו אל עמוד הקלון. לא באיזו אחריות קלושה - מיניסטריאלית, תיאורטית או אבסטרקטית - אלא בחובת פעולה מוגדרת המוטלת עליו בבירור, שהוא לא עמד בה ושיש לה קשר סיבתי של ממש לאירועים הטרגיים.
בינתיים אין אפילו ש"ג שניתן להוביל אל הגיליוטינה ושיאפשר להרגיע את התאווה הקמאית להעניש מישהו. הרי אם רוצים למנוע את הטירוף של שלל ועדות החקירה והבדיקה, וחקירת מבקר המדינה ומח"ש ובחש ורחש, חייבים דחוף למצוא אשם. ורצוי שיהיה באמת אשם. אבל אם אינו אשם, לפחות שרשות מוסמכת תדביק עליו את התווית הזו.
הנשיא החמישי של מדינת ישראל, אפרים קציר, שילם מחיר ציבורי כבד, כאשר בעקבות מחדלי מלחמת יום הכיפורים טבע את מטבע הלשון האומללה: "כולנו אשמים". כי אם כולנו אשמים, המשמעות היא שאיש אינו אשם באמת. בכך הציב את עצמו הנשיא בראש צוות הטיוח, שכלל שני רמטכ"לים מטייחים בוועדת אגרנט (ידין ולסקוב) ורמטכ"ל נוסף בתפקיד השה לעולה (דדו), לצד הגיבור המיתולוגי של מלחמת ששת הימים (גורודיש). זה לא הצליח, מכיוון שהציבור גיבש עמדה הנוגדת את עמדת ועדת החקירה הממלכתית בסוגיית האשמה של הדרג האזרחי.
תנועת המחאה האותנטית של הקצינים ששבו מהמלחמה הביאה תוך חצי שנה להתפטרות ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין. מי שנבחר להחליף את גולדה היה השר היחיד שהרהיב עוז להצביע בממשלה נגד אימוץ דוח אגרנט, המנקה את הדרג המדיני - שר העבודה הטרי שזה עתה שב משליחות בארה"ב, יצחק רבין.
אפשר לחפור ולחפור באסון הר מירון, אך לא יימצא גורם בעל אחריות מוגדרת. כזה שניתן באופן סביר להאשים אותו במחדל כלשהו של אי־מילוי חובה חוקית, שיש לה קשר סיבתי של ממש לאסון. היה דוח מבקר המדינה ב־2008, וכפועל יוצא ממנו הייתה החלטה של ממשלת נתניהו ב־2011 להעביר את הטיפול בהר מירון לידי חברה ממשלתית. יובל שטייניץ כשר אוצר דחף להשלים הצעת חוק בנדון, ויאיר לפיד, שהחליף אותו ב־2013, הגיש אותה לכנסת. החרדים, שהיו אז באופוזיציה, פנו לבג"ץ, שהוציא צו על תנאי, הותיר את הטיפול בהר בידי העמותות שטיפלו בו עד אז, וביקש מהמדינה להתפשר עם העמותות.
ניסיונות לפשרה נמשכו עד שנת 2020 ואז הגיע בג"ץ להחלטה: למנות מגשר, שיעזור להם להתפשר. אין פלא שנמצא מי שטוען לקשר סיבתי בין היד הקלה על הדק ההתערבות של בג"ץ בהחלטות מנהליות לבין האסון. זה לא דבר שנכון לעשותו; שכן, איש לא יכול היה לצפות אסון מיותר ומטופש בממדים כאלה, כתוצאה של צירוף מקרים אומלל, דווקא בשנה שבה הגיעו להילולה מאה אלף איש במקום חצי מיליון. וכך, באופן פרדוקסלי, הנשיא קציר זכאי לעדנה מאוחרת: במקרה של אסון הר מירון, כנראה באמת "כולנו אשמים".