ממשל ביידן התחיל להבין שהדרך לחידוש הסכם הגרעין עם איראן איננה הטיול הקליל שציפה לו. עדות לכך הייתה דבריו של היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן שלפיהם, "ארצות הברית ואיראן אינן קרובות" להסכם, וכי "יש עדיין פערים בשאלת הסנקציות ולגבי ההגבלות שאיראן חייבת לקבל על עצמה כדי להבטיח שלעולם לא תגיע לנשק גרעיני". במידה מסוימת דברים אלה אומנם משקפים מציאות אמיתית, כלומר העובדה שמנהלי המשא ומתן האיראנים אינם ממהרים להיענות לדרישות האמריקאיות, מה גם שהם מעריכים שהנשיא ביידן זקוק להסכם יותר מאיראן. ממשל ביידן אומנם רוצה בכנות למנוע מטהרן יכולת גרעינית מלחמתית, והוא גם מודאג מפעילותה הטרוריסטית ומשאיפותיה ההגמוניות, אבל מטרתו העיקרית היא צמצום הנוכחות הצבאית של אמריקה במזרח התיכון וריכוז משאביה האסטרטגיים העיקריים כלפי סין. לדעתו, הסכם עם איראן, יחד עם ההתקפלות מאפגניסטן, יאפשרו זאת.

אולם ניתן לפרש את דבריהם של יועצי ביידן, דהיינו שנותרו מכשולים בדרך להסכם, גם כניסיון להרדים את ההתנגדות ההולכת וגוברת בשני בתי הקונגרס לחזרתה של ארצות הברית להסכם הגרעין. שכן לא רק שהרפובליקנים הודיעו שינקטו צעדים נגד ביטול הסנקציות, אלא שגם בין הדמוקרטים יש ספקות לגבי הסיכויים להשיג הסכם שיספק את דרישות הממשל, ולגבי השאלה אם יש בכלל ערך, גם על פי ניסיון העבר, להתחייבויות איראניות.

הערכת מצב מפוכחת חייבת להוביל למסקנה שחרף כל הספקות, ממשל ביידן נחוש לחזור להסכם ולא התנגדות מבית ולא מאמצים מדיניים ודיפלומטיים מבחוץ ימנעו זאת. לפיכך גם ישראל חייבת לכלכל את צעדיה בהתאם. גם העולם הערבי ער לתמונה המתגבשת, וכך צריך לפרש את הצהרתו של יורש העצר הסעודי, הנסיך מוחמד בן סלמאן, שארצו מעוניינת בשיפור יחסים עם איראן. לפי דיווח, סעודיה אף הבטיחה לאיראן שלא תנרמל את יחסיה עם ישראל.

מוחמד בן סלמאן (צילום: רויטרס)
מוחמד בן סלמאן (צילום: רויטרס)


ישראל נמצאת, כמובן, בפוקוס — כפי שמתברר הן מביקור שר ההגנה האמריקאי החדש בירושלים והן מהשיחות שהיו לשליחי ראש הממשלה, ראש המוסד יוסי כהן וראש המל"ל מאיר בן שבת, בוושינגטון. לישראל יש מעמד מיוחד בוושינגטון בשל היותה בעלת ברית קרובה של ארצות הברית, ובזכות קשריה בשני צדי המתרס הפוליטי, וממשל ביידן איננו מתעלם מכך. הוא גם איננו מתעלם מדאגותיה של ישראל כלפי המגמות האיראניות, אך מה שנראה בעיניו כאינטרס הגלובלי של אמריקה הוא שיקבע. בשיקוליה כיצד להמשיך ולפעול לבלימת המאמץ האיראני לפצצה - ישראל תצטרך להתייחס לכך.

כפי שכתב בזמנו הסופר האמריקאי סקוט פיצג'רלד, "אינטליגנציה גבוהה מחייבת יכולת להפנים בו זמנית שני רעיונות מנוגדים ולשמור על היכולת לפעול", וזה אכן האתגר של ישראל. בשנים האחרונות ישראל ידעה לגבש מדיניות אסטרטגית מצליחה מול המציאות המתהווה במזרח התיכון, אך התמורות הפוליטיות הפנימיות המסתמנות מעמידות בספק את המשך מגמה זו. אילולא דתם, יש להניח שהאייתוללות בטהרן היו פותחים בקבוקי שמפניה לאור דחיקתו האפשרית של בנימין נתניהו מהגה המדינה. ראשי הקואליציה המתגבשת אף הודיעו ש"בשנה הראשונה לא יעסקו במדיניות". ספק אומנם אם ממשלתם תחזיק מעמד שנה, אבל הנושאים המדיניים בוודאי לא יחכו.

אמתחת הצעדים האפשריים של ישראל כוללת פעולות מנע צבאיות, העמקת פעולות המב"ם (המערכה בין המלחמות) המיוחסות לישראל וכן הרתעה, כלומר איום ברור ולא עמום על עצם שרידותה של המהפכה האסלאמית על ידי כל האמצעים הגלויים והסמויים שעומדים לרשותה. ישראל צריכה לפעול בכל הדרכים, הדיפלומטיות ואחרות, תוך שמירת קשר הדוק עם ארצות הברית, כדי למנוע את חידוש ההסכם, אבל יחד עם זאת גם לשקול את היתרונות והחסרונות של הכלת המצב אם ההסכם יחודש.