הסיסמה של דונלד טראמפ הייתה Make America great again, אך במבט לאחור, כלום אמריקה חזרה לגדולתה? America is back היא סיסמת הנשיא ביידן — חזרה לאן ומאיפה?
האם אמריקה שנסוגה מהמזרח התיכון ושנמצאת במרוץ צמוד עם סין הקומוניסטית, ושלדעת מישל פלורנו, שרת ההגנה לשעבר, הולכת ומאבדת את בכירותה מול סין גם בתחום הצבאי; שערכי חופש הדיבור בה עומדים תחת איום "ביטול התרבות"; שהמאבק הצודק בגזענות הפך אצלה לקריאת תיגר על רבים מהערכים והעקרונות שסימלו אותה בעבר - אכן "חזרה" או החזירה לעצמה את גדולתה? אולי הדבר החיובי ביותר בסיסמאות הנ"ל הוא עצם העובדה שהמנהיגים משני צדי המתרס הפוליטי הבינו שמשהו לגבי החזון האמריקאי השתבש ושיש לחפש תיקון — אף שלגבי איזה תיקון, הפערים רחבים.
למרבה הפליאה, דווקא בתחום מדיניות החוץ המרחק בין הממשל הקודם לממשל הנוכחי פחות גדול מכפי שניתן היה לשער. מסתבר שלא כל מהלכיו של טראמפ היו שליליים. גם בוועידת שבע המדינות המתועשות החשובות שנערכה בבריטניה וגם בכינוס נאט"ו לא התקבלו החלטות חשובות, שסותרות את הקו שאפיין את ממשל טראמפ. גם הקו התקיף של ביידן כלפי סין הוא המשך ישיר לממשל טראמפ.
האווירה בשני המפגשים אכן הייתה שונה מזו שייצר טראמפ, וכפי שנכתב באחד ממאמרי המערכת, "הלבביות של ביידן כלפי עמנואל מקרון ואנגלה מרקל בניגוד ליחסו של טראמפ, היוותה שיפור לטובה, אך בנושאים קונקרטיים, ובפרט בעניין סין, מדיניותו של טראמפ התבררה כמרחיקת לכת ומכריעה".
גם "הסכמי אברהם", פרי יוזמתו המדינית של בנימין נתניהו, בסיוע חשוב של טראמפ, זוכים לתמיכה מצד ביידן — לא רק בזכות קידום השלום הישראלי־ערבי, אלא מפני שהם משרתים גם את האינטרס לצמצם את נוכחותה הצבאית של ארצות הברית במזרח התיכון. בהקשר זה יש להזכיר גם את התפנית החיובית ביחסו של הממשל לסעודיה, שעד לא מזמן הייתה על תקן מנודה, וכלפי מצרים, שחזרה למקומה הקודם של שותפה חיובית.
ברם, ההבדל המשמעותי ביותר בין שני הממשלים הוא בנושא הסכם הגרעין עם איראן שממשל ביידן נחוש לחדשו על פי מתכונתו המקורית. הביקורת בממשל ביידן ובחלקים מהממסד הישראלי שלפיה מדיניות טראמפ לא השיגה כביכול את מטרתה, ואף קירבה את איראן לגרעין, נובעת יותר ממניעים פוליטיים ודמגוגיים מאשר מהערכת מצב אמיתית, שהרי מדובר במדיניות שנקטעה באיבה כתוצאה מחילופי השלטון בבית הלבן וטרם שיכלה להניב את תוצאותיה המלאות.
חילוקי הדעות בין ישראל לממשל ביידן בנושא איראן הם לא רק בסוגיה הגרעינית, אלא גם לגבי תוכניותיה הצבאיות האחרות של טהרן, לרבות טילים ארוכי טווח, פעולותיה בסוריה ובלבנון ויומרותיה ההגמוניות באזור. בתקופת נתניהו הצליחה ישראל, בזכות פעולותיה הצבאיות וכישוריה הדיפלומטיים, לחסום חלק גדול מהמגמות האיראניות, אך כיצד תנהג עכשיו?
תפוח האדמה הלוהט הפוטנציאלי השני הוא בנושא הפלסטיני. במקור, לממשל ביידן לא היו כוונות להיסחף לביצה הזאת, אך בעקבות האירועים הביטחוניים האחרונים יש סימנים שגישה זאת עלולה להשתנות. אחת הסיבות לכך היא הלחץ הבלתי פוסק של השמאל הקיצוני והאנטי־ישראלי בסיעה הדמוקרטית בקונגרס.
סימן מפכח מבחינה זאת היה בשיחה בין שר החוץ הטרי יאיר לפיד למזכיר המדינה אנתוני בלינקן. ישראל הודיעה שנדונה שורה שלמה של עניינים, אך הדובר האמריקאי סיכם בקצרה: "דיברנו על הצורך בשיפור המצב עם הפלסטינים", והרמז ברור. השאלה כיצד יתבטאו הבדלי הגישות תלויה לא רק בממשל האמריקאי אלא גם, אולי בעיקר, ביכולתה של ממשלת ישראל החדשה להתגבר על סתירותיה הפנימיות ועל השיתוק הכללי שדבק בה.