התנגדות הליכוד לחוק האזרחות חותרת תחת האדיאולוגיה של בלוק הימין

חוק האזרחות והכניסה לישראל נחקק לפני 18 שנים בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, ומאז מאריכה הכנסת את תוקפו שנה אחר שנה. שתי מטרות עיקריות לחוק: האחת, ביטחונית - למנוע מפלסטינים הנישאים לאזרחים ערבים, לנצל את הזכות החוקתית לחיי משפחה על מנת להיכנס לישראל ולסייע למעשה טרור או לפגע בעצמם. המטרה השנייה והסמויה של החוק היא לשמור על רוב יהודי במדינת ישראל, לחסום את זכות השיבה של פלסטינים דרך קשרי נישואים ובדרך זו למנוע גידול אוכלוסין של ערביי ישראל.

החשש הדמוגרפי אינו משתקף בטבלאות שמפרסמת רשות האוכלוסין וההגירה. עולה מהן כי בשנים 2000־2019 הוגשו יותר מ־82 אלף בקשות לאיחוד משפחות, פחות מרבע מהן בידי פלסטינים. בשנת 2003 שבה התקבל החוק הוגשו 330 בקשות, ובשנה שלאחריה 541 בקשות. שנת השיא הייתה 2006 שבה הוגשו 1,773 בקשות. מאז דעך מספר הפניות לפחות מאלף בשנה. הנתונים המתפרסמים מכוח חוק חופש המידע אינם מפרטים כמה בקשות של פלסטינים אושרו מכלל בקשות אלה. סביר להניח שמעט מאוד, אם בכלל. על כל פנים, כך לא נראה איום דמוגרפי.

למרות הביקורת והקשיים החוקתיים והאנושיים שמעורר החוק, היה צפוי שיתקבל כמעט באופן אוטומטי, לאחר שאושר בהחלטה 1019, בימיה האחרונים של ממשלת נתניהו. הואיל והחוק פקע שלושה ימים לאחר כינונה של הממשלה החדשה, אצה הדרך לשרת הפנים איילת שקד לבקש מהכנסת להזדרז ולהאריך את תוקפו. כאן החלה סאגה פוליטית המשמשת קדימון לדרך שבה מבקשת האופוזיציה החדשה להטריל את קואליציית הקצוות.

אחרי כל כך הרבה שנים היה ראוי ורצוי לבחון מחדש את הנתונים העובדתיים ואת הצורך שיש בחוק. אבל לא זו כוונתם של המתנגדים. שניים מהדוברים הקולניים באופוזיציה – יו”ר סיעת הליכוד, מיקי זוהר, ויו”ר הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ’, הכריזו כי אין בכוונתם להציל את הקואליציה מעצמה והוסיפו בנימה מקנטרת: “שיאכלו את הדייסה שבישלו”. כאילו מדובר בחוק המבצר את שלטון בנט־לפיד שכל תכליתו לשרת צרכים פוליטיים.

בהפוך על הפוך, ההחלטה להתנגד לחוק חותרת תחת האידיאולוגיה של בלוק הימין “על מלא” ומאפסנת אותה עד להודעה חדשה. שיקולים ביטחוניים ודמוגרפיים (שיש מקום להתווכח עליהם) ניגפים מפני שיקולים פוליטיים. חוק שעד לפני חודש נועד לשיטתם לגונן על אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, משמש בידי הימין כלי משחק נקמני.