זה כמעט 20 שנה ישראל מצמצמת, באמצעות הוראת חוק זמנית, את מימוש זכות השיבה הפלסטינית באמצעות נישואים. החוק שמדובר בו אינו שולל נישואים בין ישראלי/ת לבין בן או בת זוג פלסטינים. אבל הוא מאפשר למנוע מבן הזוג הפלסטיני אזרחות או תושבות ישראלית. הצדדים יכולים להינשא זה לזה, אך הם לא יוכלו להתגורר יחד בתחומי מדינת ישראל. הם יוכלו כמובן לעשות זאת במרחק לא גדול, נניח בשכם. ראוי להדגיש כי לחוק יש חריגים, כך שבמקרים לא מעטים נכנסו לישראל פלסטינים שנישאו לערבים תושבי ישראל. אולם ישנם כמובן מקרים שבהם נמנעה הגירה כזו.
נגד חקיקה זו הועלו טענות רבות ובהן טענת אפליה ואפילו טענת "אפרטהייד", שהיא אומנם מופרכת, אך הפכה לאחרונה פופולרית בגל ההשמצות נגד ישראל. הטענה מושתתת על כך שיהודי יכול לבחור לו כל בת זוג שתיראה לו, אנגלייה, צרפתייה או אמריקאית, ואילו ערבי איננו יכול לבחור בת זוג פלסטינית. התשובה היא שהמגבלות חלות, בוודאי באופן פורמלי, באופן שווה על כולם. לא רק יהודי־ישראלי יכול להינשא לבת זוג זרה, גם ערבי יכול להינשא לבת זוג אמריקאית או אירופית (ויש דוגמאות לכך), ובני הזוג יוכלו כמובן להתגורר בישראל. כמו כן, יהודי שיבקש לשאת בת זוג מהשטחים, ייתקל בקושי דומה לזה שבו נתקל ערבי־ישראלי.
טענת האפליה נעוצה בכך שיהודים־ישראלים אינם להוטים להינשא לבני זוג פלסטינים מהשטחים (אף שיש לא מעט נישואים בין יהודים או יהודיות לבני או בנות זוג ערבים בתוך ישראל), ואילו בקרב הפלסטינים יש התלהבות ניכרת לנישואים כאלה ולמגורים בישראל, המממשים את זכות השיבה ויש להם גם יתרונות כלכליים משמעותיים, שכן התנאים הכלכליים בישראל והזכויות הסוציאליות המוענקות בה עדיפים בהרבה על אלו שבשטחים. התוצאה היא שגם כאשר הבעל מתגורר בשכם, נניח, ואילו האישה בטייבה, יבקש הבעל לעבור למקום מגורי האישה, בניגוד למסורת בחברה הערבית, שלפיה האישה היא שעוברת למקום מגורי הבעל.
אולם למרבה הצער, הניסיון המר מאז ימי האינתיפאדה לימד שמעורבותם של תושבי השטחים השוהים בישראל באירועי טרור המתבצעים בה גבוהה פי שלושה מזו של ערביי ישראל. בהקשר זה ציין בן דרור ימיני, במאמר ב"ידיעות אחרונות", שקיימת סכנה שהסיכון המוגבר של הפלסטינים שהיגרו לישראל יעבור לבני הדור השני (כלומר לבניהם של אותם מהגרים).
את הסיכון הביטחוני מנסים לגמד בטענה שהדבר ניתן לבדיקה, שתשלול את השהייה בישראל רק ממי שמהווה סיכון ביטחוני. הניסיון מלמד אחרת. גילוי מראש של מי שעשוי לבצע מעשה טרור הוא משימה כמעט בלתי אפשרית. ואכן, לא פעם אנו עדים לתופעה של מחבל בודד המבצע פיגוע רצחני, שלא היה מוכר לשירותי הביטחון ולא היה ידוע עליו דבר מראש.
גרעיני טרור
השיקול האחר בעד החוק המגביל את זכות השיבה הפלסטינית באמצעות נישואים, הוא השיקול הדמוגרפי, שאותו נזהרים מלהעלות מחשש לא מוצדק לטיעוני אפליה. אין מדובר בהתנגדות להגירה של לא יהודים לישראל, הגירה שאני לפחות אינני רואה בה שום פגם. אם, למשל, ערבי־ישראלי חפץ להינשא לבת זוג אירופית או אמריקאית, הם מוזמנים להשתקע בישראל. העובדה שבת הזוג איננה יהודייה לא מהווה בעיניי קושי.
הבעיה הדמוגרפית היא אחרת. היא נעוצה בהגירה של אוכלוסייה גדולה, העוינת את ישראל ורואה בה מדינה בלתי חוקית, שיש לשים קץ לקיומה. אין מדינה בעולם שתתיר כניסה מסיבית של אוכלוסייה כזו לתחומיה, ואין סיבה שישראל תעשה זאת ותאפשר לערער אותה מבפנים.
יחסם של הפלסטינים תושבי השטחים לישראל איננו בגדר סוד. בבחירות האחרונות לרשות הפלסטינית, שהתקיימו ב־2006, זכה חמאס ברוב. השינוי שחל מאז הוא רק לרעה. מאמר של עמירה הס ב"הארץ" מספר על סקר פלסטיני שנערך לאחרונה ולפיו 56% מהפלסטינים תומכים בכך שחמאס ינהיג את עמם. מכאן שיש סיכוי של למעלה מ־50% שפלסטיני המגיע אלינו מהשטחים הוא תומך חמאס, תנועה שכידוע דוגלת בהשמדת ישראל.
התוצאה איננה מפתיעה. היא לא רק פרי תמיכת הפלסטינים בלחימה של חמאס בישראל, אלא בעיקר פרי החינוך בשטחים וברצועת עזה. תוכנם של ספרי הלימוד הפלסטיניים הוא שערורייה ידועה, ואפילו ועדה של האו"ם, מוסד שאיננו ידוע באהדה לישראל, דרשה מהרשות להוציא מספריה תכנים אנטישמיים והסתה לשנאה ולאלימות. מדובר אפוא באוכלוסייה שמשחר ילדותה לימדו אותה לשנוא את ישראל, לראותה כמדינה לא חוקית, ולפאר את השהידים הנוקטים נגדה אלימות.
היש היגיון בכך שישראל תייבא לתוכה אוכלוסייה שזה הרקע שלה? זו הבעיה הדמוגרפית, המתקשרת לבעיה הביטחונית. אני מניח שמרבית הפלסטינים אינם חפצים להיות מעורבים בטרור. עם זאת, ברור שהסיכון שיצמחו גרעיני טרור בקרב האוכלוסייה הפלסטינית המהגרת לישראל, על רקע חינוכה והשקפת העולם של מרביתה, גדול בהרבה מסיכון דומה בקרב אוכלוסייה אחרת המבקשת להגר ארצה.
האינטרס הישראלי ברור. גם עמדת הליכוד התומכת בחוק אך מתכננת להצביע נגדו, ברורה. בהיותה בשלטון העדיפה הליכוד את האינטרס המדומה של נתניהו, להימנע מהעברת תקציב למדינה, על פני האינטרס של המדינה. זה פעל כבומרנג. כעת באופוזיציה, הליכוד חוזרת על אותה הטעות. היא מבקשת למנוע את חוק איחוד המשפחות, אף שהיא תומכת בו מבחינה עניינית. הליכוד מעדיפה אינטרס פוליטי זמני ומדומה, של פגיעה בממשלה, על פני האינטרס של המדינה. תועלת לא תצמח לה מזה.