בספרו "לומדים מפינלנד" (הקיבוץ המאוחד, 2015) מספר פאסי סאלברג על התהליך שהוביל את המדינה לצמרת החינוך העולמי: "חשוב במיוחד להזכיר שלוש ועדות חינוך [...]. הראשונה היא הוועדה לענייני תוכנית הלימודים של בית הספר היסודי שהוקמה ביוני 1945 [...] הוועדה החשובה השנייה הייתה הוועדה לענייני מערכת החינוך. ועדה זו החלה את עבודתה ב־1946. [... וב־1956] הוקמה ועדה שלישית רבת חשיבות – הוועדה לענייני התוכנית הבית־ספרית". וארגוני המורים? "חשובה מכל היא העובדה שפרסום התוכנית של ארגון המורים היסודיים היה סימן לנכונותם של בתי הספר והמורים לשינוי רדיקלי".

לעומת זאת, אצלנו, נדמה שאחד הנושאים שפחות עניינו את נתניהו בתקופת שלטונו היה החינוך, שהלך והידרדר. בישראל לא קרה דבר משמעותי בתחום הזה במהלך 12 השנים האחרונות, ואם קרה, היה זה בזכות מנהלות ומנהלים שהיטיבו והעזו לפעול.

לישראל יש מטרות חינוך, בהן "לחנך אדם להיות אוהב אדם... ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות בין בני אדם ובין עמים". אלא שהן לא טופחו בממשלה היוצאת.

מדינות בעלות חינוך מתקדם ידעו שאינן יכולות להישאר עוד עם תעודת הבגרות כיעד הבלעדי של התלמידים בשנות בית הספר והגדירו לעצמן מטרות עדכניות שאותן הן מובילות קדימה. היום, כאשר נכנסה למערכת שרה בעלת תואר שלישי בחינוך, ד"ר יפעת שאשא־ביטון, וראש הממשלה התחלף גם הוא, המצב השתנה. הדבר הראשון שצריכה השרה החדשה לעשות, תוך שהיא לומדת את המשרד ואנשיו, הוא להביא את מטרות החינוך ועקרונותיו לממשלה.

השינויים המתחייבים הם גדולים, ולצורך זה דרוש דיון ממשלתי נרחב ורציני. ההתנגדויות שצפויות לשינויים יגיעו מגורמים רבי־כוח מחוץ למשרד (כמו ארגוני המורים למשל), או מתוך המשרד (המפקחים המרכזיים של מקצועות הלימוד), וההתמודדות עמם צריכה להיות קולקטיבית. הממשלה צריכה להחליט מי יהיו הגורמים שייקחו חלק בחשיבה על השינויים הדרושים במערכת החינוך. את ההמלצות מחשיבה כזאת, שתחליט הממשלה לאמץ, עליה להוביל יחד. בנט היה שר חינוך, ואין לי ספק שישמח להיכנס תחת האלונקה.

בין הנושאים שהממשלה צריכה לקדם נמצאים צמצום פערים גדולים בין מגזרי אוכלוסייה שונים - יעד בעל חשיבות ומורכבות רבה; הקטנת הכיתות לגודלן של קפסולות כמו בקורונה, כלומר 15־18 תלמידים; חינוך לקיימות, ששילובו במערכת החינוך הינו הכרחי, ויש מדינות שכבר הכניסו לחוק את חובת למידתו בכל הגילים; ובכלל שינוי ההתנהלות הבית־ספרית כולה: מעט הוראה, מעט מדידה והרבה פעילות מעשית של התלמידים ופיתוח כישוריהם בכיתות קטנות. הזמן קצר, אבל המלאכה מרובה. 

הכותב הוא ד"ר למִנהל החינוך