אפתח במחמאה לשני אנשים שהם לא בדיוק כוס התה הפוליטית שלי: יאיר לפיד ועמוס שוקן. שניהם, אחד בנאום במליאת הכנסת והשני במאמר ב"הארץ", הציגו השבוע עמדה מוסרית אמיצה בשאלת חוק האזרחות. בניגוד לעמדת בית המשפט העליון, שבחר להסתתר מאחורי טיעונים של ביטחון המדינה על מנת למנוע מימוש זוחל של זכות השיבה, דיברו שניהם בצורה גלויה וישירה על זכותו של העם היהודי לשמור על רוב במדינתו היחידה. לפיד קבל על כך שהאופוזיציה אינה תומכת בהוראת השעה לחוק האזרחות, שנועדה להאריך את תוקף האצבע הסותמת את הפרצה בסכר הדמוגרפי.
שוקן הציע פתרון שאותו הגדיר כ"אופטימלי", המשמר את המדינה כ"מאה אחוז יהודית ודמוקרטית". לדבריו, אין שום בעיה לאפשר כניסת בני זוג נשואים מהרשות הפלסטינית לישראל, כמו מכל מקום אחר בעולם, ובלבד שיהיו תושבי קבע ויממשו את זכותם האזרחית בירדן או ברשות. במילים אחרות: הם יהיו כאן, אבל זכותם האזרחית תהיה שם. ממש כפי שאזרח רומני המשתקע בצרפת בשל נישואים עם אישה צרפתייה מממש את זכותו האזרחית ברומניה.
עכשיו נרד לעומקם של הדברים, וגם לפיד וגם שוקן יבינו שאין מחמאות חינם.
נפתח בלפיד, שאמר שהאופוזיציה אמורה להיות אופוזיציה לממשלה, אך לא למדינה, ושסוגיית הרוב היהודי עומדת מעל לעניינים פוליטיים. סליחה? בכך הוא מזכיר לי את אותם פלסטינים המבקשים לממש את זכות השיבה באמצעות "איחוד משפחות" דווקא בישראל. הרי ידוע כי בעולם הערבי האישה הולכת אחרי בעלה. והנה אנחנו מגלים תופעה מעניינת: לא רק שכל הנשים הפלסטיניות מבקשות להתאחד עם בעליהן במדינת ישראל, אלא שגם כל הגברים הפלסטינים מבקשים להתאחד עם נשותיהם בישראל. באופן מוזר נעלמים המנהג והמסורת, והגברים נוהים אחרי נשותיהם.
ומדוע זה מזכיר לי את לפיד? משום שגם הוא רואה את הדברים בראייה חד־סטרית לחלוטין. שהרי אם אתה סבור שעניין הרוב היהודי עומד מעל לכל מחלוקת פוליטית, לא היית צריך להקים ממשלה שאינה מאפשרת לך להעביר חוק שנוגע לליבת הקיום של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי.
על מנת למנוע בחירות חמישיות וכדי להימנע מהפיכתו של מנסור עבאס ללשון המאזניים בשאלת הרזון ד'אטרה (סיבת הקיום) של מדינת ישראל – היה מקום להתפשר, לשיטתו של לפיד, על מניעים פוליטיים ואישיים ולהקים ממשלת אחדות עם המפלגה הגדולה בכנסת. לא עם רסיסי מפלגות שכל מה שמניע אותן ומאחד אותן הוא שנאה פוליטית. ממש כפי שנהגו בכל ממשלות האחדות האמיתיות בעבר.
לפיד לא יכול לבוא בטענות אל האופוזיציה על כך שהיא לא מכבדת את בחירתו הפוליטית ולהאשים אותה בכך שהיא "נגד המדינה", בשל תוצאות הבחירה שהוא עצמו עשה. הרי זו חרב פיפיות. אם המדינה כל כך חשובה לך, אם בעיניך הרוב היהודי הינו סוגיה העומדת מעל לכל, אז התעלה מעל לשנאות פוליטיות, ועשה את מה שלשיטתך מתבקש. למצער, לפיד יכול היה להיענות להצעת הפשרה של האופוזיציה, שהציעה לו עסקה הוגנת: תמיכה בהוראת השעה תמורת הסדרת האזרחות בחקיקה ראשית, שאוחזת את השור בקרניו ואינה מסתתרת מאחורי אצטלת ביטחון המדינה, כדי להצדיק את זכותו של העם היהודי לשמור על רוב יהודי בארצו.
את הצעתו של שוקן צריך לבחון בשלושה אספקטים. לכאורה, למתבונן השטחי נדמה כי מדובר בהצעה הגיונית. לשיטתו, ערבים תושבי יש"ע שיינשאו לערבים אזרחי ישראל - לא יקבלו כאן אזרחות, אלא רק זכות תושב, וכך לא תיפגענה זכויות האדם שלהם. זכויות האזרח שלהם ימומשו במדינת האם או בישות האם. ממש כמו באיחוד האירופי. אלא שכאן זה לא האיחוד האירופי. באספקט הרעיוני, נשאלת השאלה: האם אזרח רומני הנישא לאזרחית צרפתייה מבקש לשנות את המאזן הדמוגרפי של צרפת על מנת להפוך אותה לרומניה השנייה?
באספקט המעשי נשאלת שאלה אחרת: אם הכוונה היא לשמר את מאזן הכוחות האזרחי בישראל כפי שהוא, בלי לפגוע בזכות לשוויון של האזרחים הערבים, איך זה מתיישב עם סוגיית ילדי בני הזוג? האם שוקן שכח שלבני הזוג ייוולדו ילדים, שיהיו זכאים לאזרחות אוטומטית? האם תכנן שלילדים תהיה אזרחות משותפת, כמו משמורת משותפת - פעם יצביעו לכנסת ופעם לפרלמנט הפלסטיני (היכן שלא יהיה)? איך אזרחותם של הילדים מתיישבת עם שמירת המאזן הדמוגרפי? האם שוקן לא חשב על סוגיה זו, או חשב שלא נשים לב?
ושאלת השאלות: שוקן ידוע כמי שתומך ברעיון שתי המדינות, ששווק לציבור הישראלי תחת הסלוגן המפורסם "הם שם ואנחנו כאן". איך הרעיון הזה מתיישם כאשר "שם" יהיו אזורים נקיים מיהודים, ואילו אצלנו תתבצע "קליטת עלייה" פלסטינית?
אם שוקן מאמין שפלסטינים יכולים לחיות בתוככי מדינת ישראל ולקיים זכויות אזרח מחוץ לתחומיה - אז במישור האידיאולוגי־מדיני נולדת שאלה נוספת. האם הוא בכלל מכיר בקיומה של בעיה דמוגרפית? אם כל הבעיה לדידו מסתכמת במימוש זכויות אזרחיות, מדוע בעצם הוא מתנגד להחלת החוק הישראלי בכל ארץ ישראל המערבית? לשיטתו, אין בעיה להחיל את החוק הישראלי גם על יו"ש וגם על עזה ולאפשר לפלסטינים לממש את זכותם האזרחית בירדן, שבה הם רוב, או בכל מדינה ערבית אחרת שבה יבחרו ושתסכים כי יהפכו לאזרחיה.
מחזקת את השאלה הזו הסתמכותו המפתיעה של שוקן על פסק דין המיעוט של השופט אדמונד לוי, שדווקא התנגד להוראת השעה המדוברת, משום שסירב לפגוע בזכויות אדם של ערבים אזרחי ישראל בשל סוגיה המוגדרת כביטחונית. אם שוקן נתלה בשופט לוי כבאילן גבוה בסוגיית "איחוד המשפחות", מדוע שלא יסתמך על דעתו גם בכל הנוגע למעמד המשפטי של שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה? אם מבחינת המשפט הבינלאומי ישראל אינה מפירה זכויות של לאומים אחרים בשטחים אלו, כפי שקובע לוי, אזי הייתי מצפה ששוקן יהיה מראשי התומכים בסיפוח כולל ובהפיכת ישראל וירדן לקונפדרציה, שבה היהודים מממשים את זכות הבחירה וההיבחרות לכנסת, ואילו הערבים, לשיטתו, מממשים את זכות הבחירה לפרלמנט בירדן.
זו מסקנה הרבה יותר הגיונית מאשר תמיכה ברעיון המדינה הפלסטינית לצד הרעיון לאיחוד משפחות ללא אזרחות. הרי לא ניתן לצפות שלפלסטינים תהיינה שלוש מדינות: אחת בעבר הירדן המזרחי שבה הם רוב, אחת ברשות הפלסטינית ועזה, שיהפכו ליודנריין, ובנוסף מדינה דו־לאומית בתוככי מדינת ישראל הקטנה. הרי לפי הצעתו של שוקן לא מדובר בשתי מדינות לשני עמים, אלא בשתי מדינות לעם אחד תחילה ומדינה שלישית לאותו עם, ברגע שיגיע לרוב מלא מלא באמצעות איחוד משפחות בתוככי מדינת ישראל.