מאז ומתמיד היה יחס הפוך בין חשיבותם המכרעת של השיקולים הדמוגרפיים לעתיד המפעל הציוני לבין משקלם בשיח הציבורי, בין המודעות הציבורית אליהם לבין חשיבותם בתהליך קבלת ההחלטות הלאומי.
גם השבוע נדם השיח סביב המימוש הזוחל של זכות השיבה בהיעדר הוראת חוק מסכלת. אך לדאבון הלב, בחסות השיח שדעך - הדימום מהפצע שנפער הולך ומתעצם, ואיש אינו נוקף אצבע לסתום את הסכר הנפרץ.
גם השבוע הוגשו בקשה אחר בקשה להתאזרחות או לקבלת מעמד תושב ארעי של פלסטינים, שגונבה לאוזנם השמועה כי נבקע חור בחומת המגן הדמוגרפית של ישראל.
זאת, כזכור, משום שהכנסת לא אישרה את הוראת השעה שהיא מאשרת דרך שגרה מדי שנה, בקונצנזוס של רוב המפלגות הציוניות, המונעת מתושבי מדינות ערביות שכנות והרשות הפלסטינית אחיזה חוקית בישראל.
למרבה הצער, הנושא המקודש של בלימת הסתננותם של פלסטינים שונאי ישראל על ידי נישואים, חלקם פיקטיביים, נפל קורבן למלחמות היהודים. וכפועל יוצא, זה כשלושה שבועות אין הוראת חוק המאפשרת לשרת הפנים לסרב לבקשות כניסה לישראל, והשהייה בה מוכרת לבני זוגם הפלסטינים של אזרחים ישראלים.
במקביל הולך ונרקם קשר של שתיקה בתקשורת, שבחסותו מתנהל מאמץ קדחתני של הגשת בקשות לאיחוד משפחות (אחמ"שים). הוא החל בטפטוף למחרת ההכשלה קלת הדעת של החקיקה בכנסת, ומאז, אט־אט, כמעיין המתגבר, הופך לקילוח דק אך יציב של בקשות.
ישנה בדיחה על מוסוליני, צ'רצ'יל והיטלר, שישבו יום אחד בין הערביים לחופו של אגם, והתערבו מי יצליח לתפוס דג ראשון. מיהר מוסוליני וקפץ לאגם, אך הדג שתפס בידיו החליק וחמק.
היטלר שלף את אקדחו וירה פעמיים, אבל החטיא. צרצ'יל אחז בכפית התה שלו, מילא אותה במים מהאגם, והשליך אותם בתנועה רחבה אל מאחורי גבו. אחר כך חזר על אותה פעולה.
"זה ייקח זמן, אבל לבסוף אתפוס אותו", אמר. עם העידוד הפעיל והאגרסיבי של עמותות השמאל, הממומנות על ידי גופים עוינים לישראל ומעודדות הגשת מאות בקשות לאיחוד משפחות פלסטיניות בשבוע, האגם יתרוקן בקצב הרבה יותר מהיר מזה שבסיפור - שהרי מדובר במשאבות במקום כפיות.
גם הדיבורים על כך ששרת הפנים איילת שקד תשיב את פני הפונים ריקם הם חסרי שחר, ואפילו עזי פנים, כאשר הם באים ממי שהותירוה מעורטלת מהגנה חוקית ונעדרת טיעונים של ממש להסביר בפני בג"ץ היעדר אפליה מול ישראלים אחרים המבקשים להקנות זכויות לבני זוג ממדינות שאינן ערביות, על פי חוק האזרחות.
חלק מאנשי הימין, ובראשם ח"כ עמיחי שיקלי, שהכריע במפתיע את גורל ההצבעה לשבט, הסבירו את אי־תמיכתם בהוראת השעה בוויתורים החמורים שעשתה שקד כדי לגייס את הצבעת מרצ, רע"ם והאגף השמאלי הקיצוני במפלגת העבודה.
קשה להבין את ההיגיון או ההצדקה לעמדה זו. שהרי הוויתורים נעשו בלית ברירה, היות שהימין הודיע הודעה מצערת ושגויה שהוא קודם כל אופוזיציה ואחר כך כל היתר. מנחם בגין לא היה נוהג כך. הרצון הלגיטימי להביך את הממשלה לא יכול לבוא במחיר נזק לאומי בלתי הפיך בעניין קיומי.
הרף של רבין
פרשנים רבים מתחו גזירה שווה בין הצבעת הימין בניגוד להשקפת עולמו נגד התיקון, לבין הצבעת מרצ, רע"ם וח"כ מראענה בעד התיקון. הם רואים בשתיהן הצבעה דרמטית נגד השקפת העולם בגלל הרצון להתיישר עם הקואליציה או ההתנגדות אליה.
ניתוח פחות שטחי, לפחות לגבי השמאל, מלמד שהצבעתו בעד התיקון דווקא עולה בקנה אחד עם עמדותיו הפוליטיות הבסיסיות ביותר. בעולם של פחות סטריאוטיפים ויותר חשיבה רציונלית, שבו השלכותיה של הצבעה נבחנות במאזני האידיאולוגיה - השמאל אמור לתמוך בתיקון ללא שום תמורה.
שהרי השמאל הציוני תומך, לדבריו, בחלוקת הארץ, בגלל הסוגיה הדמוגרפית. לפיכך הוא אמור להיות קנאי יותר מהאחרים לשמירת הרוב היהודי בקרב בעלי התעודה הכחולה, שהרי רעיון שתי המדינות מושתת על ההפרדה.
הם שם ואנחנו כאן. יצחק רבין, בנאום הצדקת הסכמי אוסלו בכנסת, קבע רף של 80% יהודים כדי לשמר את צביונה של ישראל. לפיכך, דווקא השמאל הוא זה שאמור יותר מאחרים לחסום בקנאות פרצות שיקעקעו את הרוב היהודי בתוככי הקו הירוק.
אשר לימין, לו נאום בר־אילן היה אמת המידה לעמדת הליכוד, הרי שתמיכת המפלגה בהוראת השעה הייתה טבעית מההיבט המעשי והאידיאולוגי כאחת.
אבל הליכוד מעולם לא אימצה את נאום בר־אילן. להפך. לאחרונה קיבלה לשכת הליכוד החלטה פה אחד הרואה בארץ ישראל המערבית, מהירדן לים, יחידה אחת. מקדש מעט שנותר מהבית הלאומי, שבו הכיר חבר הלאומים, שכלל גם את הגדה המזרחית שהיא היום ממלכת ירדן.
מבחינת תורת הליכוד הצרופה, יחידת ההתייחסות הרלוונטית למאזן הדמוגרפי לעתיד היא ארץ ישראל המערבית כולה (עם או בלי רצועת עזה, כמידת האדיקות האידיאולוגית).
לשיטתה, ההקפדה על איסור אחמ"ש ביהודה ושומרון אמורה, תיאורטית, להיות חשובה לא פחות מההקפדה על אחמ"ש בתוככי ארץ ישראל המערבית. מעשית הסוגיה מורכבת, קשה ומחייבת חשיבה מחוץ לקופסה ופתרונות יצירתיים.
מאז פרוץ האינתיפאדה בשנת 2000 הקפיאה ממשלת ישראל את הטיפול בבקשות להסדרת מעמדו של בן הזוג הזר מיהודה ושומרון. פניות רבות לבג"ץ הולידו הודעה של הממשלה בשנת 2008 כי תבחן 50 אלף בקשות בשטחי הרשות הפלסטינית כחלק ממחווה מדינית.
כתוצאה מהמחווה המופקרת הזו של ממשלת אולמרט אושרו 35 אלף אחמ"שים שהועברו במסגרת המחווה. באופן מדהים, ההחלטה הנפשעת הזו לא קיבלה כל הד תקשורתי ראוי. הסיבה לכך יכולה להיות אחת משתיים: או חוסר הבחנה מוחלט בין עיקר לטפל, או מאמץ מכוון להסתרת ההחלטה המרחיקה את הסיכוי למדינה דמוקרטית אחת, ללא מסגרות משנה.
הזרם המרכזי בליכוד מתנגד לרעיון שתי המדינות, מדבר באופן כוללני על אוטונומיה, אבל טרם הציע פתרון מגובש. על כל פנים, אזרחות ישראלית מלאה הוא שוקל להעניק רק לתושב שיקשור את גורלו עם המדינה, ויהיה מוכן להצהיר על כך. לכן גם הוא יתנגד לדרך עוקפת הצהרת נאמנות לקבלת אזרחות במדינה היהודית.
יש מקום להידברות דחופה בין האופוזיציה לקואליציה בשאלה כיצד מעבירים את הוראת השעה ללא סייג וללא הקלות מסוג כלשהו. זהו בדיוק הנושא שבו הקואליציה והאופוזיציה יכולות להעניק חופש הצבעה לחבריהן כדי שיצביעו איש איש לפי מצפונו בלי דילים, בלי הפיכת ההצבעה להצבעת אמון בממשלה ובלי הצבעות טקטיות. ויפה שעה אחת קודם.