בהחלטה מנומקת החליט בית המשפט המחוזי בנצרת להורות על שחרורו של רומן זדורוב באיזוק אלקטרוני וזאת למהלך משפטו אשר אמור להתחיל בהקראת כתב האישום לאחר פגרת בתי המשפט.
כבוד השופט ערפאת טאהא קבע זאת תוך שהוא מסתמך על תקדימי עבר בשחרור נאשמים במשפטים חוזרים ואולם, נדמה כי הסיבה העיקרית אשר הכריעה את הכף לטובת שחרור של זדורוב היא העובדה כי זה ריצה כבר תקופת מאסר של חמש עשרה שנים.
לא יכולה להיות מחלוקת על העובדה כי בין אם יורשע או יזוכה, זדורוב ריצה כבר בפועל את רוב תקופת מאסרו, בהנחה שעונשו היה נקצב לשלושים שנות מאסר והיה זוכה להקלת השליש.
בעיני, החלטתו של בית המשפט המחוזי היא לא רק נכונה משפטית אלא גם חברתית. לא יעלה על הדעת שאדם אשר מוטל ספק בהרשעתו וזו מבוטלת על ידי בית המשפט העליון, ימשיך לרצות עונש של ממש במהלך משפטו החוזר.
כאן יש צורך אף להזכיר לא רק את החלטתו של השופט מלצר בבית המשפט העליון בעניין ביטול ההרשעה, אלא גם את החלטתו הקודמת של השופט (בדימוס) דנציגר, אשר זיכה את זדורוב בדעת מיעוט לא התקבלה על ידי הרוב במסגרת הערעור.
נדמה כי כאשר שני שופטי עליון בחרו להורות על זיכוי ועל ביטול הרשעה, לא יעלה על הדעת וההיגיון הבריא כי זדורוב ימשיך להיות עצור ובעצם לרצות עונש נוסף במהלך ניהול המשפט החוזר כאילו לא היו שופטים בבית המשפט העליון.
בית המשפט המחוזי הבחין בין מקרה זה שזדורוב ישב כבר תקופה של חמש עשרה שנה למצב בו נעצר נאשם עם הגשת כתב האישום טרם משפטו. איזו מוטיבציה יש לזדורוב להימלט מאימת הדין לאחר תקופה כה ארוכה של מאסר?
כמו כן, אל לשכוח שבאיזוק אלקטרוני זדורוב נמצא בעצם במעצר בביתו תוך פיקוח אנושי ואלקטרוני וכל הפרה קלה עלולה להחזירו למעצר.
טוב החליט בית המשפט המחוזי את שהחליט ואני סבור שטוב תעשה הפרקליטות אם תניח להליכי המעצר ותעסוק בענייני המשפט עצמו.