יצחק איזידור טפלין היה העשירי מתוך 17 עריריים שנרקבו למוות בביתם בחיפה מתחילת השנה, לבד, בלי יכולת לקרוא לעזרה, בלי תמיכה ברגעיהם האחרונים, אולי תוך ייסורים קשים.
לרשויות לא היה מושג שהם כבר לא בין החיים, ואף אחת מהן לא לוקחת אחריות. משרד הרווחה מגלגל אותה לעיריית חיפה, והעירייה מודה שלא הכירה אותם. הקורבן ה־16, קשישה גלמודה בת 70, אותרה באמצע השבוע בתוך ערימות אשפה. על פי הערכות גופתה הייתה מוטלת שם מעל שבוע, עד שהגיעו תלונות מהשכנים.
למנוח העשירי לא היה שם, ובהודעה משטרתית נכתב: גופת גבר נמצאה ביום ראשון, ה־20 בדצמבר 2020, ברחוב עקרון בשכונת הדר בחיפה, במצב ריקבון. מתנדב זק"א שהגיע למקום סיפר שגבר בן 73 נמצא ללא רוח חיים כמה ימים לאחר מותו.
"השכנים, שלא ראו אותו במשך כמה ימים, חששו לחייו. בגלל הריח הנורא שדלף מהדירה הם הזעיקו את המשטרה ומצאנו את הגבר במצב של איבוד צלם אנוש".
טפלין ז"ל, הלום קרב ממלחמת יום כיפור, יכול היה להישאר אנונימי, שקוף, כמו שני העריריים האחרים שנמצאו ב־15 באוגוסט, אחד בבוקר ואחד בצהריים, אלמלא השכנים שאהבו אותו. אחת מהם כתבה בקבוצת הפייסבוק השכונתית של שוק תלפיות פוסט נוגע ללב: "בצער רב אני מודיעה על פטירתו של איציק, השכן הכי חמוד ביקום והאבא הכי טוב לחתולים של החצר שלנו".
עם כל הכבוד לקורונה ולמשאבים העצומים שמופנים למלחמה בנגיף המשתולל, אסור לחברה מתוקנת להגיע למצב שבו 17 אנשים, שחיים בעיר מרכזית במדינת ישראל, יופקרו למותם הנורא ויעברו לכולנו מתחת לרדאר.
בעיריית חיפה מתעקשים שהנפטרים לא מוכרים למחלקת הרווחה של העיר, מה שמעלה את התהייה איך, לעזאזל, דבר כזה קורה? איך יכול להיות שקשיש כמו טפלין, שגר בגפו, לא נמצא ברשימה כלשהי, או במעקב כלשהו של מנהל השירותים החברתיים?
האם מצפים שבני ה־70 וה־80 יגיעו לבניין העירייה, יקישו על הדלת ויציגו את עצמם? אולי הם לא מסוגלים, מתביישים? או שמא זו עבודתם של העובדים הסוציאליים?
או שאולי ראוי לאמץ פתרון יצירתי אחר, כפי שעשו למשל בעיריית יקנעם, שבה חיברו את מדי המים של הקשישים למערכת שמתריעה בכל פעם שאין שימוש במשך מספר שעות, ומיד נשלח לשם מישהו כדי לבדוק אם הכל כשורה. בינתיים יצאה העירייה בקמפיין לערבות הדדית, מהלך מחמם לב באמת, אבל שיכול להיות רק תוספת לפעולה אינטנסיבית, חדה ומהירה.
בהודעה לעיתונות אחרי גילוי הקורבן ה־13 הדגישו בעירייה את המאמצים הכבירים שהם משקיעים באיתור קשישים בודדים, התפארו ב־550 המתנדבים שחברו לעובדי הרווחה כדי לאתר אותם, בהפעלת יוזמות חדשניות כמו חמ"ל שכונתי, ושיתוף פעולה עם תאגיד המים מי כרמל כדי לבדוק את צריכת המים.
פניתי ליו"ר מי כרמל, שנתן מחמאות מפליגות לראש העיר ד"ר עינת קליש־רותם ולעובדיה המסורים, ועל הדרך סיפק את הנתון המרשים של 37! מדי מים שחוברו עד עתה לבתי גלמודים, בשאיפה להגיע ל־70 בקרוב.
ברור שככה לא מנצחים את "המגיפה השקטה" שנלווית לקורונה. גם לא בהודעות מנוסחות היטב לעיתונות. אלא בכיתות רגליים מבית לבית, בבניית מאגר נתונים בסיוע הביטוח לאומי וקופות החולים, ובהכרזה על מצב חירום עירוני.
שר הרווחה מאיר כהן נדרש לעניין והבטיח בשידור ברדיו צפון שעוד באותו יום יתקשר לראש עיריית חיפה כדי לקדם טיפול מהיר. ד"ר קליש־רותם לא ענתה וחזרה אליו כעבור כמה ימים. אין הרי בהילות.
כשדיברו, הבטיחה להירתם למאמץ, והיא אכן נרתמה בכל הכוח, וכתבה - תחזיקו חזק - פוסט בפייסבוק, במקום לכנס את מועצת העיר, לגייס את פיקוד העורף ולהקים חמ"ל עם אנשי מקצוע. הניסיונות שלה ושל עיריית חיפה להאשים את כל העולם, את הרווחה, המדינה, הקשישים, השכנים שלא מספיק ערניים, לא יעבדו.
תתעוררו, זה אסון לאומי.
[email protected]