אם נבחן את עצמנו בפרספקטיבה אבולוציונית, האדם הוא החיה היחידה שאינה מקבלת את המציאות כמות שהיא, מה שגורם לכך שאנחנו נמצאים במצב קבוע של חוסר שביעות רצון. המושג של אי־נחת שלא נובע ממחסור בצרכים בסיסיים כמו אוכל או הגנה, אלא מחיפוש אחר משמעות, אחר האושר - אופייני רק למין האנושי.

קיים סוג של סבל שמיוחד רק לאדם ומקורו בצמא ובתאווה למה שאין. זה מה שגורם לכך שלעולם לא נימצא במצב של איזון. ככל שבני האדם משיגים יותר הנטייה שלהם היא לא להיות מסופקים, אלא למצוא עוד ועוד בעיות במצב החדש ולנסות לפתור גם אותן. קיים אצלנו אי־שקט שהינו אינהרנטי להוויה האנושית. האדם אינו מסוגל לקבל את המציאות ופועל בהתמדה לשנותה.

זוהי תוצאה ישירה של התפתחות השפה. ליכולות השפתיות של האדם יש תופעת לוואי בעייתית, והיא היכולת לחשוב על העתיד ולתכנן תוכניות. בעוד שאר בעלי החיים מתמקדים ב"כאן ועכשיו", המין האנושי מסוגל לחשוב על העתיד, לדמיין תרחישים, לדאוג לגבי מה שיקרה בעוד שנים מהיום. יכולות אלו מאפשרות לנו לעסוק באופן כמעט אובססיבי בפנטזיות ובהגשמתן, כמו גם במה שלא בסדר ואיך יכול להיות לנו יותר טוב.

לכבוד השנה החדשה, הנה כמה עצות שנוגדות את האינטואיציה שלנו ואת הנורמות שהשתרשו בחברה המערבית, אלו שלרוב רק גורמות לנו יותר סבל במקום להיטיב עמנו. הפסיכולוג האבולוציוני רנדולף נס טען שבדיוק כשם שסוס מרוץ נבחר בגלל רגליו הארוכות והרזות - המקנות יתרון תחרותי אך מועדות להיסדק - יכולות קוגניטיביות מפותחות אומנם מהוות יתרון עצום, אך בה בעת אחראיות לרוב הבעיות הנפשיות שלנו.

1. הפסיקו לחפש את האושר

הציווי בתרבות המערבית הוא להיות מאושר, לחשוב חיובי וליהנות מהרגע. מסר זה ניבט אלינו מכל עבר דרך שירים, מודעות ופרסומות, ותעשייה שלמה של מומחים לעזרה עצמית שואבת את זכות הקיום שלה מהחיפוש המתמיד שלנו אחר האושר הנכסף. אך למרות הכת הכמעט אוניברסלית המטיפה לאושר, הסיפוק מהחיים בחברות מערביות לא השתפר במשך דורות. להפך, מומחים לבריאות הנפש חוששים שדיכאון יהפוך להיות המגיפה הגדולה ביותר של התרבות המערבית.

תחושות שליליות כמו צער ועצב הן חלק אינטגרלי וחשוב מהחוויה האנושית, אך אנו חיים בתקופה שלא נותנת להן לגיטימציה. במקום לעודד ביטויים של עצב כחלק ממכלול הרגשות, הם נתקלים בחרדה. לאן שלא נפנה את מבטנו נראה מסרים כגון "חיוך לא עולה כסף" או "תחשוב חיובי", כאילו שזה תמיד הדבר הנכון לעשות. תפיסה זו הושרשה עמוק בתודעה שלנו כדי לגרום לנו לעשות כל מה שנדרש כדי להציג מצג שווא של אושר. הרוב המכריע של הפוסטים ברשתות החברתיות מצייר תמונת מציאות ורודה, אך מחקרים מראים שעידוד בלתי פוסק לרגשות חיוביים מוביל בטווח הארוך להגברה של תחושות שליליות.

כמו לשאר הרגשות, גם לעצב יש מטרה אבולוציונית. מוחנו מחווט להפנות קשב ולזכור מצבים שהובילו לתחושות שליליות, כיוון שמהן ניתן ללמוד הכי הרבה. עצב הוא תגובה להפסד של משהו או מישהו שאנו אוהבים, כמו גם כישלון בהשגת מטרה מסוימת. הוא מאפשר לנו להתכנס בתוך עצמנו ולהבין מה לא עבד בפעם הקודמת.

הגיע הזמן להעריך מחדש את תפקיד התחושות השליליות בחיינו. אין הכוונה שננסה להיות עצובים, אלא שלא ננסה להימנע מכך בכוח. בהקשר זה טען פרויד ש"הרעיון שלפיו נועדנו להיות מאושרים מעולם לא נכתב בתוכנית הבריאה".

2. הפסיקו לנסות להיות נורמליים

ניסיתם פעם לחשוב מי עונה להגדרה של "נורמלי"? ההגדרה היחידה היא "בריא בגופו ובנפשו", אך עם זאת לא קיים אדם נורמלי שלא עבר לו בראש לקפוץ על פסי הרכבת או לשטוף ידיים חמש פעמים אחרת משהו רע יקרה, או שדמיין איך הוא זורק מהחלון חבר שבגד בו.

כשזה קשור להפרעות נפש, כולנו על הספקטרום. גורמי המקצוע בתחום מכירים בכך, ולכן מחלת נפש מוגדרת כמצוקה המפריעה לתפקוד התקין, פוגעת באיכות החיים של האדם או הסובבים אותו.

מה זה בעצם אומר? שכל עוד אנחנו מצליחים לחיות עם המצוקה בשלום, או לחלופין, כל עוד מצליחים להסוות אותה - מבחינת המערכת, אנחנו בריאים בנפשנו. ואכן, רוב האנשים בוחרים להסוות ולטשטש את החלקים ה"לא נורמליים" באישיותם, ואפילו חיים עמם בשלום. הקורבנות האמיתיים הם אלו המאמינים שמחשבותיהם הן עדות לחוסר הנורמליות שלהם. המאמץ המושקע בהסוואה ובהסתרה מהסביבה, ולעתים גם מעצמם, מתיש וגוזל אנרגיות מיותרות.

ניתן היה לחשוב שגורמי מקצוע יאזנו את הטירוף, אבל הממסד הפסיכיאטרי בעצמו שוקד ללא הרף על מציאת קטגוריות אבחוניות חדשות, שהופכות שיעורים גדלים והולכים מהאוכלוסייה ל"לא נורמליים". התוויות הניתנות למטופלים גורמות להם לראות עצמם כחולים ומתפקדות כנבואות המגשימות את עצמן.

אף שההגדרה של "נורמלי" היא "בריא בגופו ובנפשו", לטענת ד"ר אלדוס הוקסלי "הקורבנות האמיתיים של מחלות הנפש הם אלו הנראים לכאורה הכי נורמליים. אנחנו רגילים לחשוב על אנשים המנותקים מהמציאות כלוקים בנפשם, אבל אלו המעוגנים יתר על המידה במציאות, מנותקים מעולם הנפש ואינם נוטים להתבונן פנימה, הם החולים האמיתיים. הרבה מהם 'נורמליים' מכיוון שהסתגלו כל כך טוב לדרך הקיום הבלתי אפשרית שלנו. הניצוץ האנושי הושתק בשלב כה מוקדם בחייהם, עד שהם אפילו לא מנסים להיאבק, ללא מצבי רוח, ללא נוירוזות, במילים אחרות - ללא אנושיות". או במילותיו של הפסיכואנליטיקאי דונלד וויניקוט: "אכן דלים אנו, אם איננו אלא שפויים".

3. דאגו שהילדים שלכם ייכשלו

כולם רוצים שהילדים שלהם יצליחו, אך הורים רבים טועים לחשוב שזה תלוי בכך שהם יצליחו בכל אתגר שנקרה בדרכם, ולכן מרפדים את סביבתם כך שלא יחוו כישלון. אך דווקא כישלונות יגבירו משמעותית את הביטחון העצמי שלהם. מחקרים רבים מראים שרצוי שננחיל לילדינו את היכולת להיכשל. בלעדיה, כל חוסר הצלחה ייתפס בעיני הילד ככישלון שיפגע במסוגלות ובתחושת הביטחון שלו.

כשמישהו חושש להיכשל, הוא מעז פחות להתנסות, נשאר באזור הנוחות שלו, מציב לעצמו יעדים קרובים יותר ושאפתניים פחות, ולכן מתקדם פחות ומגשים את עצמו פחות. מי שלא יודע להיכשל ייחווה כישלון בצורה קשה יותר, יתקשה להתרומם ממנו ויחוש תחושת מסוגלות נמוכה. ילדים כאלה חוששים לנסות משחקים או מטלות חדשות, לוקחים קשה חוסר הצלחה, משווים את עצמם לאחרים ולא לומדים מקשיים, כי הם מאיימים עליהם. קוראים לתפיסה הזו "דפוס חשיבה מקובע", וניתן לראות אותו הן בילדים שקשה להם, והן בילדים מצליחים שחוששים לאבד את כתר המצליחנים.

באחד המחקרים שנעשו בתחום, ביקשה הפסיכולוגית ההתפתחותית ד"ר קרול דואק משתי קבוצות של ילדים להרכיב פאזל פשוט. בקבוצה הראשונה שיבחו את הילדים באופן מוגזם, אך דווקא קבוצת הילדים שלא קיבלה את החיזוקים פתרה את הפאזל במהירות והייתה בעלת מוטיבציה גבוהה יותר.

הילדים שהפכו למבוגרים המאושרים והמצליחים ביותר הם אלה שהוריהם לא ביצעו עבורם משימות שאותן הם מסוגלים לבצע בעצמם, או כמעט מסוגלים להן. הצלחה אמיתית היא רצופת מכשולים וכישלונות. כמו שאנו לא מצפים מילד שילמד ללכת בלי למעוד וליפול, כך צריך להיות בכל החזיתות.

4. פנו לעצמכם ולילדיכם זמן להשתעמם

היכולת להיות עם עצמנו ועם מחשבותינו היא יכולת נלמדת. אצל ילדים שאינם רוכשים את היכולת להיות עם עצמם, השעמום הופך לפחד הכי גדול. בעידן המסכים, ילדים מפתחים תלות נואשת בגירויים חיצוניים לצורך סיפוק ועניין. כשאנו מקריאים לילד סיפור, הוא נדרש לעבד את הקול למילים, לבנות תמונה שלמה בראש ולייצר עולם פנימי - מאמץ שפשוט לא קורה כאשר הילד מול המסך.

תופעה זו אינה מאפיינת רק ילדים שגדלו עם מסכים, אלא נצפית גם בקרב מבוגרים. הקשב שלנו מבוזר על פני מספר גירויים במקביל. אנו עובדים עם ממוצע של שמונה עד עשרה חלונות פתוחים בו־זמנית ועשר אפליקציות שמתחרות על הקשב שלנו, מרדדות את יכולתנו להתרכז ולא מאפשרות מיקוד פנימי.

שעמום הוא השער לנדידת מחשבות. חוסר עניין בסביבה המיידית מוביל לחיפוש עניין בסביבתנו הפנימית. במקום להגיב על גירוי חיצוני כמו אדם שנמצא מולי או צליל מהמכשיר הנייד, המוח מייצר גירוי המבוסס על תכנים מהפרה־מודע - כל המחשבות שאינן במודעות ברגע נתון אך זמינות לאחזור למודעות. בזה נכללים גם אירועים כמו הריב שהיה לנו אתמול בערב או הטסט לרכב שקיבלתי בדואר, וכן זיכרונות ומידע כללי ממאגרי הזיכרון.

במצב נדידת מחשבות אין פיקוח של החשיבה המודעת, מה שמאפשר לאסוציאציות ולקשרים חדשים להיווצר. חשיבה אסוציאטיבית היא קריטית עבור בני אדם, כי זה הזמן שבו אנו יכולים להתרחק מגירוי כמו מריבה שהייתה עם חבר, ומתוך המרחק לנסות להבין את הפרספקטיבה של הצד השני ולחפש פתרון יצירתי לבעיה.

הבעיה היא שהיכולת למיקוד פנימי ולנדידת מחשבות מצריכה תרגול, בעיקר אצל ילדים. ככל שהמוח יתרגל לסביבה של גירויים בלתי פוסקים, הוא יפתח בהם תלות לצורכי סיפוק ועניין, ופחות זמן יוקדש להתבוננות פנימית שכה הכרחית לגיבוש זיכרונות, תכנון העתיד, פתרון בעיות ונטילת פרספקטיבה נוספת.