מוגזם לראות בביידן שיבוט של טראמפ, אך יש סממני המשכיות

הסכם AUKUS — ראשי תיבות של אוסטרליה, בריטניה וארצות הברית - הינו הסכם לגיבוש אסטרטגיה מכוננת וארוכת טווח לגבי היחסים בין המערב לסין.

ברקע ההסכם עומדת הדאגה של החתומות עליו, שלושתן מדינות בעלות אינטרסים באזור הנרחב של דרום־מזרח אסיה והאוקיינוס השקט, מפני האיום הגובר מצד סין. אף שבאופן רשמי רק שלוש אלה הן במרכז הבמה, הרי שמדינות אחרות כגון הודו ויפן, אולי אף וייטנאם, תאילנד וסרי לנקה, מחאו כף מהיציע.

ויש זוויות נוספות: מבחינת אוסטרליה זו הבעת אמון בעוצמה הגלובלית של ארצות הברית; בעבור בריטניה זה ביטוי מעשי ל"קשרים המיוחדים" עם אמריקה שחשיבותם גברה אחרי הברקזיט; ולממשל ביידן אלה אישור מחודש למעמד ארצות הברית כמעצמה צבאית עולמית והפגנת נחישות אסטרטגית ומדינית כמענה לכישלון באפגניסטן.

ליבת ההסכם היא סיוע ואספקת ידע לבניית שמונה צוללות גרעיניות מתקדמות לצי האוסטרלי, שייבנו בבריטניה ובאוסטרליה. זו הפעם הראשונה, אחרי בריטניה ב־1958, שאמריקה הסכימה לחלוק ידע לצוללות גרעיניות עם מדינה אחרת. חשיבותן האסטרטגית העיקרית של הצוללות הגרעיניות היא בכושרן לחמוק מגילוי וביכולתן לסכן את צי האויב בכל מקום ובכל עת.

ההסכם מדגיש את החשיבות הגוברת של צוללות מתקדמות, ולא רק גרעיניות, בהיערכות האסטרטגית גם בזירות אחרות, כולל מזרח הים התיכון והמפרץ הפרסי; מסקנה שממשלת נתניהו הגיעה אליה כבר לפני שנים אחדות וספגה על כך מצד מתנגדיה הפוליטיים והתקשורת קיתונות של ביקורת בלתי אחראית, שעלולה לסכן יעדים ביטחוניים חשובים.

אך חשובה לא פחות מההיבטים הצבאיים של הברית החדשה היא משמעותה לגבי מדיניות החוץ והביטחון של ממשלת ביידן ובכלל. ממערכת הבחירות ומההצהרות השונות של הנשיא החדש ניתן היה להסיק שהוא חותר לנתק מוחלט ממדיניות החוץ של הנשיא טראמפ, אך כפי שמתברר, ברבים מהנושאים יש יותר המשכיות מניתוק ושינוי.

מוגזם אומנם לראות בביידן שיבוט של טראמפ - כבר הסגנון הוא שונה - אך כפי שכתב באחרונה ריצ'רד האס, נשיא המועצה האמריקאית ליחסי חוץ, "יש הרבה יותר המשכיות בין מדיניות החוץ של הנשיא הנוכחי לזו של הנשיא הקודם", ובפרט בגישה הנצית כלפי סין, אך גם באשר למגמה להקטין את המעורבות בענייני המזרח התיכון, ואפילו ביחס לרוסיה, שלדברי האס, "טראמפ אומנם הפגין כלפיה יחס אוהד, אך בפועל ניהל מדיניות נוקשה".

המרכיב העיקרי בהמשכיות, לדעת האס, הוא היריבות בכל התחומים, לרבות הכלכלית, עם סין. לגבי איראן, יש אומנם הבדל יסודי בין שני הממשלים מהבחינה שביידן שואף לחזור להסכם הגרעין, אך במוקדם או במאוחר, סבור האס, לנוכח תוכניותיה ההגמוניות של טהרן, לא יוכל גם הוא להתעלם מהאתגרים והאיומים שלה. בנוסף, בדומה לטראמפ, גם לביידן אין כוונה לנקוט יוזמות של ממש לגבי הנושא הפלסטיני.

אם הסכם הצוללות גרם כצפוי לתגובות מילוליות תוקפניות מצד בייג'ינג, הרי שלא פחות נזעמים ונעלבים היו ההדים בפריז, שהייתה חתומה על הסכם קודם לאספקת צוללות (לא גרעיניות) לאוסטרליה, הסכם שבוטל עכשיו, ובתגובה החזירה "להתייעצות" את שגריריה מוושינגטון וקנברה.

מסתבר שגם כלפי אירופה, הכלל של "ללא הפתעות" חל רק על צד אחד. מה שהעלה את חמתה של צרפת הטוענת למעמד בכיר בזירה הבינלאומית, ושיש לה מספר מושבות ואזורים ריבוניים באוקיינוס השקט, הוא לא רק אובדן העסקה החשובה, אלא הרושם ש"לא שמים עליה".

וכפי שכבר דה גול טען בזמנו: אין לסמוך על בעלות בריתה האנגלו־סקסיות. לצרפת, כמו גם למדינות אירופיות אחרות, ממילא הייתה בטן מלאה בגלל ההתקפלות האמריקאית מאפגניסטן ללא תיאום איתן. בפריז נשמעו קולות על סופה הצפוי של נאט"ו והחלפתה בברית צבאית אירופית על פי "רעיון האוטונומיה האסטרטגית" של הנשיא מקרון, אך לנוכח היד הקמוצה של אירופה, ושל גרמניה בפרט, יש להניח שאחרי שיירגעו הרוחות, גם הצרפתים יגיעו למסקנה שמוטב למחול על העלבון הצורב ולחשוב על האינטרס הביטחוני המשותף של העולם החופשי, שההסכם החדש הוא חלק ממנו.