26 שנים אחרי רצח רבין, התחושה היא של נפילה לתהום שעוד לא נבלמה; תהום פוליטית־מנהיגותית, שבמספר דוגמאות אנסה לנמק מדוע היא תהום של ממש.
נתחיל בכך שרבין התעניין במשרה הקרויה “ראש ממשלה”, רק כי במסגרת המשרה הזאת הוא יוכל לממש את החזון שלו – הישרדותה של ישראל על ידי מימוש הסדרים עם מדינות הסובבות אותה, בעיקר בטבעת הראשונה: לבנון, סוריה, ירדן והפלסטינים (שהרי ההסכם עם מצרים כבר היה חתום מימי בגין). יהיה קשה להתווכח עם האמירה שלעיל, שכן יצחק רבין נופף באצבע מאיימת אליי, אסטרטג הקמפיין שלו ב־1992, ואמר שאם לא נצליח לזכות בבלוק של 61 מנדטים, אנחנו מחזירים את המפתחות, ושייבחר מי שירצה.
הסובבים היו בהלם, גם אני, והגבתי: זה “כמעט בלתי אפשרי”, והוא הגיב כשפניו כבר אדומות כי התעצבן עליי: “אז נחזיר את המפתחות. מה אתם רוצים? שאתעסק ביחסים בין ש”ס למרצ?”. הצלחנו בסוף להשיג 61 מנדטים, כשלעבודה 44 מנדטים, למרצ 12 מנדטים, והבלוק הערבי בן חמישה מנדטים. שלא תהיה טעות, אילו המפלגות הערביות היו מביאות ארבעה מנדטים, רבין היה מחזיר את המפתחות.
כאן התהום. איש שרצה לזכות במשרה כדי לממש חזון, לעומת 12 השנים האחרונות של איש שזכה במשרה כדי להיות בבלפור. כדי להיות ראש ממשלה. נראה שרבין היה אחרון הדור הנפלא ההוא ששמר עלינו (אולי גם באריק שרון היו סממנים כאלה), כי היינו יותר חשובים לו ממנו עצמו. כיום נדמה שהמצב הפוך. נראה שרוב המועמדים הפוטנציאליים לראשות הממשלה מתעסקים קודם כל בלהיבחר לראשות הממשלה. רק אז יחשבו מה לעשות. ההישרדות בבלפור היא העיקר.
יום אחד, לקראת סוף 1993, הופיע בחדרי במשרד ראש הממשלה האלוף במיל’ מוטה גור, ששימש כסגן שר הביטחון של רבין. “חיים”, הוא פנה אליי, “תעשה מחקר מהיר – האם זה נכון לסגת מלבנון באופן חד־צדדי? השיקולים יכולים להיות כלכליים או מדיניים, העיקר שתעשה את זה מהר”. כינסתי כמה פרופסורים, ואחרי שבועיים הודעתי למוטה – יש מחקר ואני יכול להציג אותו.
קבענו מפגש בלשכתו, ואכן הגענו כולם, והוא נכנס לחדר ואמר: “אין צורך שתציגו. דיברתי עם יצחק (רבין). הוא מתנגד בתוקף לנסיגה חד־צדדית”. “למה?”, התעופפה השאלה. מוטה לגם מהכוס שהייתה לידו, אולי כי התשובה שלו הייתה לא טריוויאלית, “יצחק לא מוכן לעשות את הצעד באופן חד־צדדי כי אסד לא יסכים”.
לרגע הייתה תדהמה. אחר כך התפכחות, ולאט־לאט התחלנו להבין את התשובה. אני לא מפרש את התשובה של רבין, אלא משאיר את הפרשנות לקוראים. אבל דבר אחד ברור: רבין הבין את המזרח התיכון כפי שאיש לא מבין. זאת גם הייתה דעתו של הנרי קיסינג’ר כשנשאל אם יש תחליף לרבין, שבוע לאחר הרצח. הוא טען חד־משמעית “לא!”, ונימק: “כי אין מישהו בהנהגה הישראלית שמבין את המזרח התיכון כמוהו”. אכן תהום.
הכותב שימש היועץ לביטחון לאומי של ראש הממשלה רבין בשנים 1992־1995