בעוד האיום האיראני ממשיך לרחף, זו המסקנה שממשלת ישראל לא הפנימה

אחת מתוכניותיו של הנשיא ברק אובמה בזמנו, לייצוב המזרח התיכון ולקידום נסיגתה של ארצות הברית ממנו, הייתה חלוקתו לאזורי השפעה שיעיים בראשות איראן וסוניים בהנהגת סעודיה — כביכול כפי שחולקה אירופה לאזורי השפעה בקונגרס וינה, אחרי הניצחון על נפוליאון.

למרות שזכה באופן תמוה בפרס נובל לשלום, הבנה היסטורית וידע מדיני לא היו הצד החזק של אובמה, והוא גם לא היה מטרניך או קאסלריי, שני אדריכלי ההסדר ההיסטורי ההוא, כך שלא הבין כנראה שהמזרח התיכון איננו אירופה של אז וכי האינטרסים והמניעים של השחקנים השונים בחלק זה של העולם אינם מתאימים בדיוק לכינון מטריצה גיאו־פוליטית על פי הדגם ההוא.

בעיקר, הוא לא הבין ששאיפותיה ההגמוניות של איראן אינן מיועדות רק לאזורים השיעיים, אלא למרחב כולו. הוא גם התעלם מהעובדה שבמזרח התיכון שוכנות מדינות אחרות בעלות אינטרסים משלהן. אובמה חתר לחימום יחסים עם איראן עוד מראשית דרכו כנשיא.

מרעיונות אזורי ההשפעה לא נותר הרבה, וגם מלחמת האזרחים בסוריה תרמה לכך, אך ייתכן שדווקא עכשיו הולך ומתהווה מחדש מצב - אם לא לחלוקה לאזורי השפעה בין איראן לסעודיה, אז לפחות לשיתוף פעולה ביניהן בנושאים מסוימים. סימנים לכך כבר נראו לפני שישה חודשים, סמוך ולא במקרה, למהפך הפוליטי בארצות הברית.

האינטרסים והמגמות הבסיסיים של שני הצדדים אומנם נותרו בעינם, אבל המציאות שאופפת אותם השתנתה. אם בתקופת טראמפ, סעודיה והמדינות הערביות הסוניות (וכן, גם ישראל) העריכו שיוכלו לסמוך על אמריקה לחסימת המגמות המאיימות של איראן, בעיקר בתחום הגרעין אך גם בתחומים אחרים, הרי שהחתירה של ארצות הברית בראשות ביידן לחידוש הסכם הגרעין מבלי להיעתר, פרט להצהרות, לביקורת של בעלות בריתה הוותיקות בעניין זה, והחשש מאובדן המטרייה הדיפלומטית, ואולי בעתיד הצבאית שלה - גרמו לריאד ובמידה פחותה גם למדינות ערביות אחרות כגון ירדן ומצרים, לא לשלול תפנית חיובית כלפי איראן.

למדיניות של טראמפ לביטול תוכנית הגרעין האיראנית על ידי לחץ מדיני וכלכלי הולך ומתעצם היו סיכויים סבירים להצליח, אך היא מתה באיבה עם חילופי השלטון בוושינגטון. סעודיה גם ערה לכך שבעקבות פרשת חאשוקג'י, המניות שלה בקונגרס ובציבור האמריקאיים צנחו למצולות.

מה שחשוב יותר הוא שביידן עצמו, שאחוזי התמיכה בו הם הירודים ביותר של נשיא כלשהו מאז 1945, נמצא במאבק על מורשתו ובעימות פנים־פוליטי קשה מול האגף השמאלני הקיצוני במפלגתו הדמוקרטית, שאיננו פוסח על שום הזדמנות לחבל בקשריה של ארצות הברית עם בעלות בריתה המסורתיות במזרח התיכון; אגב, זו מסקנה שממשלת ישראל הנוכחית עדיין לא הפנימה.

באור זה צריך לראות את ההצהרה של שר החוץ האיראני חוסיין אמיר עבדאללהיאן ושל דוברו ש"השיחות בין סעודיה לאיראן מתקדמות בכיוון טוב", ושהן דנות גם ביחסים עם מדינות האזור, בפרט מדינות המפרץ, ובמלחמה בתימן.

עם זאת, הכותרת ב"הארץ": "ההתקרבות בין איראן לסעודיה מפרקת את הקואליציה האנטי־איראנית" הייתה מוגזמת ומגמתית, שכן שום פוזה פומבית איננה יכולה לשנות את הגורמים לעוינות ולניגודים הבסיסיים בין הצדדים — הן בתחום הפוליטי והכלכלי והן בזה הדתי.

מעל לכל ממשיך לרחף האיום הגרעיני מצד איראן ששום מדינאי סעודי או ערבי בכלל איננו יכול להתעלם ממנו. הסכמי אברהם החשובים בין ישראל לאמירויות הערביות, ותמיכתן של מדינות ערביות נוספות בהסכמים, משקפים את העובדה הזאת. סעודיה לא הייתה חברה בהסכם גם קודם, וכפי שכתבתי בזמנו, הייתה זאת מלכתחילה ציפיית שווא לחשוב אחרת — ולו מפני שריאד לא התכוונה לנגן כינור שני לאמירויות או להתנער מ"יוזמת השלום הערבית" בנושא הפלסטיני שמזוהה עם מלכה, אז יורש העצר, עבדאללה.

הסכם לחלוקת המזרח התיכון בין איראן לסעודיה אומנם איננו על הפרק, אך צעדים זמניים וחלקיים ליצירת מודוס ויוונדי בין הצדדים הם על סדר היום, ולכך עלולות להיות השלכות גם על ישראל.