מי שבוחן היטב את חישוקיה של ממשלת השעטנז המקרטעת, המושלת במקומותינו, ועדיין מאמין בעמידותם - הוא כנראה אופטימיסט חסר תקנה, שמזמן לא ראה אופטומטריסט. כי מי שעיניו בראשו והן תקינות, רואה חישוקים הולכים ומתרופפים, ושההתפרקות שלהם היא רק עניין של זמן.
מפלגת תקווה חדשה, שדוברי הליכוד מתעקשים בכל הזדמנות להזכיר את מעמדה בסקרים, היא המפתח לכל ההתפתחויות העתידיות, ושוגה כל מי שמזלזל בה או רואה בה או בהתנהגותה הצפויה דבר מובן מאליו. בעצם ימים אלה היא הציבה על סדר היום הציבורי שני מטעני נפץ מאיצי תהליכים: במשרד המשפטים - הצעת חוק המונע מנאשם בעבירה פלילית חמורה לקבל מנדט מהנשיא להרכבת ממשלה; ובמשרד השיכון – הקמת אלפי דירות ביהודה ושומרון, וחלק לא מבוטל מהן מחוץ לגושי ההתיישבות.
הדשדוש בסקרים מטריד, אך שר השיכון זאב אלקין למד להתלוצץ עם מספידיו ולהבטיח להם שהוא זה שיצחק אחרון. משרת אותו דימוי השחמטאי. המסר הסמוי הוא שבעוד הביצה הפוליטית מכורה למשחק השש־בש הדרמטי ורב־התהפוכות, כשלעולם אי אפשר לדעת מה תלד הטלת הקוביות הבאה, אלקין וסער משחקים שחמט. כשאתה משחק מול חובבים, טעויות בלתי מחויבות פותחות פתח למהלכים מכריעים שמובילים למט מפתיע. המקצוענים יודעים להקריב כלים במהלכים הנראים כהתאבדותיים, אלא שבפועל הם מלכודת קטלנית ליריב.
תקווה חדשה ממצבת את עצמה בלית ברירה כמי שרצה למרחקים ארוכים. אולם במקביל היא גם ערוכה ודרוכה לנצל כל חצי הזדמנות כדי לפצוח בספרינט אל היעד. יש מי שמוכן להישבע בנקיטת חפץ שאך פסע היה בין סער לבין היבחרות לראשות ממשלת ימין ברוטציה עם בנימין נתניהו, בתמיכת קולות המחנה הלאומי. מסמך המציע זאת נחתם על ידי בנימין נתניהו, אריה דרעי, יעקב ליצמן, משה גפני ובצלאל סמוטריץ'. הסיפור על כמה זה היה קרוב למימוש, ומה סיכל את מימושו - אי־הבנות מקריות או כוונת מכוון - ודאי עוד יסופר ביום מן הימים מזוויות שונות, וכמקובל אצלנו - ביותר מבגרסה אחת.
לו הייתה קמה ממשלה כזו, בראשות סער (או בנט), לא היה שום דמיון בינה ובין הממשלה הנוכחית, כולל בכל הנוגע למעמדו של ראש הממשלה. יש הבדל גדול בין איש מפלגה קטנה, העומד בראש ממשלה של המחנה שלו, בהשתתפות המפלגה המובילה במחנה ועל דעתה; לבין עמידה בראש ממשלה שבה היריב הפוליטי הוא הדומיננטי ורוב הצד שלך נשלח לאופוזיציה ורואה עצמו נבגד על ידיך.
בהשוואה הטבעית בין שני מנהיגי הימין, בממשלה שהרכיב יאיר לפיד, בנט סופג את האש כולה. לסער לא באים בטענות מסיבה ברורה: לא רק שהוא לא הטעה את הבוחרים, אלא להפך - הוא חזר והבהיר לבוחרים שאם הם רוצים את נתניהו, הוא אינו הכתובת. יתרה מזו, אפילו מעריציו המושבעים של נתניהו מותחים עליו ביקורת בכל הנוגע להתנהלותו מול סער בליכוד, שתרמה לפרישתו.
לכן, בעוד בנט מוצג כמי שהוליך שולל בוחרים בהודעתו המפורשת, שאותה יזם ערב הבחירות בערוץ 20, כי בשום תנאי לא יתמוך בלפיד ולא יישען על המפלגות הלא ציוניות, הקמפיין נגד תקווה חדשה הלך בכיוון מיצובה כמי שעברה צד פוליטית ואולי גם אידיאולוגית. תוכנית הבנייה ביו"ש של אלקין באה לנתץ את ניסיון המיצוב הזה.
שבירת כלים
הצעת החוק לסילוקו של נתניהו מהחיים הפוליטיים הולכת לכאורה בכיוון ההפוך, ומחזקת את מיצובו של סער כנושא הדגל במאבק הזה. מבחינת הימין מדובר בגשר אחד רחוק מדי ובשבירת כלים בלתי הפיכה. אלא שכדאי לא לשלול את האפשרות שמדובר בפעולת הסחה. ההדגשה על כך שהחוק יחול רק מהכנסת הבאה, ולכן לא יחול על נתניהו, היא הטעיה מתוחכמת. לו היה היום בליכוד, סער היה הראשון לגלות לעם ישראל כי לעניין הרטרואקטיביות, מה שמשמעותי הוא כתב האישום ולא מספרה הסידורי של הכנסת. אין מצב משפטי שחוק יחול על כתב אישום שהוגש טרם חקיקתו. קל וחומר כשמדובר במקרה שבו הציבור כבר אמר את דברו לאחר הגשת כתב האישום הזה וכפועל יוצא מכך הנשיא כבר הטיל על הנאשם להרכיב ממשלה.
לצד הפגם המשפטי מובאת בחשבון גם ההשלכה הפוליטית. סער ואלקין מבינים היטב שאם יש משהו שיעניק סיכוי לנתניהו לקבל 61 מנדטים עם החרדים והציונות הדתית בלבד, זהו חוק האוסר על נתניהו להרכיב ממשלה בראשותו, ושבמקרה שכזה הכנסת הבאה תבטל את החוק.
אם כך, מדוע לא להסביר מיד שהחוק לא יהיה פרסונלי ולא רטרואקטיבי? התשובה היא במישור הטקטי־תקשורתי ולא המשפטי־פוליטי. מכיוון שסער הגיש שני חוקים, קל להמחיש.
החוק השני הוא בעייתי לא פחות מהראשון. מדובר בהגבלת כהונת ראש הממשלה לשמונה שנים. אין חיה כזו בדמוקרטיה פרלמנטרית. אנגלה מרקל הייתה מסולקת על פיו אחרי חצי קדנציה, ורון חולדאי אחרי שליש. אולם מכיוון שנאמר שזה לא יחול על נתניהו (אלא בעוד שמונה שנים...) – החוק הזה בקושי זוכה לאזכור. כל עוד בחוק שאוסר את הטלת הרכבת הממשלה על נאשם, נושא התחולה לא סגור הרמטית וקיימת גם האפשרות למחטף בין הקריאה השנייה לשלישית בדמות תיקון חוסם נתניהו שיציע חבר כנסת מהקואליציה, הנושא יישאר בכותרות. השאלה היא מה המטרה?
וזה מחזיר אותנו לשאלה הפוליטית. קשה להאמין שסער ואלקין אינם קוראים את המפה הפוליטית ורואים שהציבור נמשך לכוחות הדמוקרטיים המשמעותיים. כך נסיקתה המופלאה של הרשימה האפורה והבעייתית שבה בחרה מפלגת העבודה הגוססת לכאורה - מול כל כוכבי השביט בסקרים ממפלגותיהם של אהוד ברק, משה (בוגי) יעלון ורון חולדאי עם שר המשפטים הפופולרי אבי ניסנקורן - וכך גם פריחתה המופלאה לא פחות של הליכוד בסקרים האחרונים, לכיוון 40 המנדטים.
בסופו של דבר, הפוליטיקה הישראלית מתכנסת סביב שתי מפלגות הציר הדמוקרטיות - הליכוד ומפלגת העבודה. לפיד, חרף התמיכה הציבורית והתשתית שבנה, יוכל לשרוד כמפלגת מרכז רק אם יתגבר על הטראומה של מלחמות אברהם פורז נגד רון לוונטל, שפירקו את שינוי, ויכונן דמוקרטיה אמיתית ביש עתיד.
במשחק הזה של כוחות גדולים, הניואנסים נשחקים. אלקין, חרף יכולותיו וההערכה הגדולה אליו, למד זאת במערכה המוניציפלית בירושלים.
ההחלטה של מזכירות הליכוד ליזום את סגירת שערי הליכוד בפני מי שעזב את המפלגה, מותירה רק גורם אחד שיש לו יכולת ועניין פוטנציאלי לפתוח את שוב את שערי הליכוד: נתניהו, על רקע מהלך שיוביל לחזרת הליכוד לשלטון.
כשבימינה מתקוטטים בראש חוצות, כשמתפקדי מרצ והעבודה מאבדים את סבלנותם וסובלנותם נוכח יוזמות של אלקין ושר הביטחון בני גנץ - סער וחבריו אמורים להבין שהם לא זקוקים לווייז כדי לחשב מסלול מחדש.
הפעלתנות הפרלמנטרית של סער ואלקין היא לא יותר מקרב הישרדות
הבחירות האחרונות הוכיחו שוב את עמידותם של הכוחות הדמוקרטיים המשמעותיים. במפלגת תקווה חדשה מבינים זאת וממצבים את עצמם בלית ברירה כמי שרצים למרחקים ארוכים
