כולנו שמענו על המקרה של יהודה נהרי שהאשים את אסי עזר בהטרדה מינית. מאוד קשה להתקל בסיפור כזה ולא לקחת צד, וזה באמת מה שקורה בשנים האחרונות כשתהליכים משפטיים מזדחלים בעצלתיים ומתגלגלים לפתחה של רשת האינטרנט. אנחנו, אם נרצה בזה או לא, הופכים להיות חבר המושבעים במשפט שדה מתוקשר שיכריע "מי ינצח ומי יפסיד".

יש חוסר איזון עצום לרעתם של אזרחים אנונימים (יותר או פחות) שטוענים טענות נגד אנשי מדיה ענקיים (אייל גולן, שי אביטל, גל אוחובסקי, ינון מגל, ארז דריגס, עמנואל רוזן וכו' וכו'), סלבס ששוחים בעולם הזה עטופים בשכבות של נייר פצפצים של תעשייה שלמה שמגנה עליהם. אחרי הכל, הם טאלנטים יקרי ערך ששווים הרבה כסף לערוצים המסחריים ואסור שיאונה להם כל רע. 

מעבר לזה, בצורה כמעט אוטומטית הטאלנטים זוכים באהדת הציבור, אשר מרגיש שהם קרובי משפחתם האבודים רק מפני שהם מופיעים אצלו על המסך בסלון בפרסומת לשואבי אבק שלוש פעמים בשבוע. נשאלת השאלה המתבקשת: עד כמה אנחנו אובייקטיבים כשאנחנו באים לשפוט מקרה כזה? והתשובה היא - אנחנו לא. אפילו במקרה של מייקל ג'קסון השלב הראשון במשפט היה מציאת 12 מושבעים שלא הושפעו מהכותרות (רק לשם כך זומנו 750 מועמדים פוטנציאלים).

ואכן, בארה"ב בניגוד לישראל יש נטייה הולכת וגוברת לקחת את הצד של הקורבן בלי שאלות מיותרות. מפורסמים נזרקים מהמדרגות יותר מהר משתוכלו לומר "בדיקת פוליגרף". לואי סי קיי, מרלין מנסון, וודי אלן וכריס נות' (הלא הוא מיסטר ביג מהסדרה סקס והעיר הגדולה) שרק לאחרונה יצאו נגדו האשמות על תקיפה מינית וכבר הספיק להיות מפוטר מפרסומות לאופניים ומהפרק האחרון של "פשוט ככה". סרטי דוקו כמו "אלן נגד פרו" או "לשחרר את בריטני" שמים את הקורבן במרכז ונותנים לנו הצופים פרספקטיבה נוספת וכל כך חשובה.

אך משום מה, בישראל מסרבים להיפרד ממטרידים מינית, כאן הם מצליחים להנות מהקלף של "הוא זכאי כל עוד לא הוכח אחרת" בלי שום התייחסות לעשרות עדויות והוכחות שצריך להיות עיוור כדי לא לראות. אצלנו משום מה, האשמת הקורבן ולקיחת הצד של התוקף היא פופולרית. שזה מוזר, כי בפועל כשבוחנים את ההיסטוריה מגלים שלא היה עם שסבל יותר מאיתנו מרדיפות, גלות, סבל ואנטישמיות. אם כך ואנחנו באמת העם הנרדף, אנחנו לא אמורים להיות יותר רגישים לצד של המותקף? או שפשוט נמאס לנו להיות הקורבן והפכנו להיות הבריון של הכיתה?

מרגיש כאילו גל ה"מי-טו" לא באמת הגיע לכאן. כנראה שכמו כל דבר בעולם, לישראל הכל מגיע עשר שנים מאוחר יותר. כששאלות כמו: "למה התלוננת רק עכשיו? מה לבשת? כמה שתית? למה לא התנגדת?" עדיין צצות מכל עבר, חוסר אמון וזלזול בגרסתו של המתלונן/נת זו בדיוק הסיבה שאנשים חוששים לדבר. ואיך אפשר להאשים אותם?

נעשו כל כך הרבה מחקרים פסיכולוגים מנומקים ומבוססים שמסבירים למה מי שהותקף מינית לא אץ-רץ באותה שניה לתחנת המשטרה הקרובה ואחר כך יושב לאכול פיצה ולשתות מיץ ענבים. מי שלא עבר תקיפה מינית לא יבין ולא יוכל להבין את המורכבת של להיות במעמד הזה. שמרית פרנקל, רכזת סיוע במרכז לנפגעות תקיפה מינית בירושלים מסבירה: "כששואלים למה אנשים לא מגישים תלונה במשטרה, צריך לזכור שיש להטיל את האחריות קודם כול על הפוגע. אבל בפועל כחברה אנחנו מטילים את כובד המשקל על מי שנפגע, מצפים ממנו להתנגד ולהתלונן בסיטואציה שבה הרבה פעמים כלל לא מאמינים לו". 

יהודה נהרי, שהלך מיוזמתו להתלונן על מגה סופר סטאר כמו אסי עזר ושם את עצמו תחת עיניהם הבוחנות של מיליוני ישראלים צקצקנים, היה צריך להיות מאוד חזק נפשית ולהאמין אמונה שלמה בצדקתו, ואנחנו צריכים להיות מטורפים בשביל לטעון שיש מאחורי זה כוונה אחרת. ועד שמישהו מעז לעשות צעד ולומר "נפגעתי" המינימום שלנו כחברה זה לתת לו את הכבוד הראוי ולהקשיב לו.

האשמת הקורבן היא כל כך פסה, תתקדמו.