בזמן שרבים נדבקים במחלת הקורונה, החברה הישראלית סובלת ממחלה נוספת שהציבור מתקשה לזהותה בשמה. רמז: מה המשותף להטרדה מינית, עקיפת פקק תנועה בנסיעה על השוליים, המצאת תקלות על ידי טכנאי שירות, חנייה בחניית נכים ואטימות של פקיד ממסד ביחס לזכותו של אזרח?
התשובה: זלזול וחוסר התחשבות בזולת, כי הדבר משרת את האינטרס שלי ויש לי הכוח לעשות זאת. מניע זה להתנהגות אנושית בא לידי ביטוי לעתים קרובות מדי במישור היחסים שבין אדם לחברו, בין עסק ללקוחותיו ובין הממסד לציבור האזרחים. הוא מתעלם מן הכלל הבסיסי לחיים משותפים בחברה אנושית: הגבלת חופש ההתנהגות שלך באופן שלא יפגע באחר, או במילים אחרות "מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך", כדברי הלל הזקן.
מסקר של המרכז לקידום ההגינות בישראל בביצוע מכון המחקר גיאוקרטוגרפיה, שנערך בימים אלה בקרב מדגם ארצי מייצג של הציבור הישראלי, עולה כי מרבית הנשאלים לא רואים כמעט ביטוי לערכים כגון כבוד לזולת, יושר והתחשבות, בארבעה תחומי חיים מרכזיים בישראל: ביחסים בין אדם לחברו (60% מעידים על חסרונם); ביחסים בין רשויות השלטון לאזרח (75% מעידים על חסרונם); ביחסים בין הנהגים בכביש (80% מעידים על חסרונם); וביחסים בין בעלי עסקים ונותני שירותים לבין הצרכנים (70% מעידים על חסרונם).
התוצאות לא ממש מפתיעות ותואמות את תחושת המרירות והחמיצות שלנו לנוכח המתרחש במדינה. הידיעות באמצעי התקשורת הכתובים והאלקטרוניים מדגישות מצב זה שוב ושוב. החידוש בסקר זה הוא אולי שהציבור מתחיל להבין שלמחלה האמיתית שהוא סובל ממנה יש שם, שם פרטי ושם משפחה (בפרפראזה על דברי ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל בנאום ה"יהיה בסדר" המפורסם שלו) וזהו צירוף שתי המילים: חוסר הגינות.
הגינות היא מילה מאוד לא שגורה, לא במחשבה ובוודאי לא בהתנהגות, ונמצאת לצערנו עמוק מתחת לרף התודעה בחיי היומיום. אם תעצרו אדם ברחוב ותשאלו אותו מה הדבר שמפריע לו בחברה הישראלית כיום, הוא לא ישיב: חוסר הגינות, אבל כן ינקוב בחוסר כבוד לזולת, בחוסר יושר ובחוסר התחשבות כביטויי התנהגות שגורמים לו לסבל, לכעס ולתסכול.
אלה הם בדיוק מרכיבי ההגדרה של חוסר הגינות, וזהו אולי הגילוי המומחש בסקר זה: בשאלה המסכמת נתנו 55% מהנשאלים בסקר ציון נכשל (1 עד 5 מתוך 10) לרמת ההגינות הכוללת בחברה הישראלית, לאחר שזו הוגדרה להם כ"התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות".
מדוע זה קורה לנו? הרי היינו אמורים להיות העם הנבחר ומציון הייתה צריכה לצאת תורה שתהיה בבחינת אור לגויים. האם לא התברכנו בחזון הנביאים ובמגילת העצמאות, כלפידים המאירים את הדרך שבה רצינו לצעוד והמתארים את האופי שאותו רצינו לשוות למדינת ישראל?
התשובה אולי מעט מפתיעה: כתגובה ציונית הולמת לאסונות ולסכנות שפקדו אותנו במהלך תקופת הגלות וכמענה לאיום הקיומי על מדינתנו הקטנה, פיתחנו מערכת חיסון שיצאה משליטה והחלה לתקוף את הגוף עצמו – את החברה הישראלית. תכונות חיוביות בדרך כלל העוזרות להישרדות, כגון יצירתיות, תחכום, ספקנות ותושייה, קיבלו תפנית מעוותת ועטו לבוש של תחמנות, כוחנות, נצלנות ודורסנות, אשר רומסות ברגל גסה את חברת המופת שרצינו ליצור כאן.
החלה להתגבש כאן נורמת התנהגות של זלזול וחוסר התחשבות באחר, וזאת כדי לשרת את האינטרס האישי. זוהי המחלה האוטואימונית של החברה הישראלית, או אם תרצו, הווריאנט הישראלי.
לא לעולם חוסן
מחלה אוטואימונית מוגדרת כמחלה שבה מערכת החיסון, בגלל זיהוי מוטעה של האיומים על הגוף, תוקפת את איברי הגוף עצמו. בחברה הישראלית כיום דומה כי בגלל זיהוי מוטעה של אנשים ומצבים כאיום הישרדותי כביכול על מעמדנו החברתי, המקצועי או הכלכלי, רבים מרשים לעצמם לתקוף את זולתם ולפגוע בו.
פעמים רבות הדבר נגרם כתוצאה מיציאתם משליטה של היצרים שלנו – קנאה, שנאה, גאווה, תאווה, פחד וכעס, שגורמים גם לזיהוי שגוי של איומים על שלומנו ורווחתנו וגם לתגובות לא שקולות כלפיהם. והנזק הוא רב ועולה לכולנו בבריאות גופנית, בבריאות נפשית ובכסף רב.
התרופה למחלה אוטואימונית היא בין היתר ללמד את מערכת החיסון לזהות מחדש ובצורה נכונה את האיומים ההישרדותיים ולמנוע זיהוי מוטעה של חלקי הגוף כאיום על שלומנו ובריאותנו, כדי שלא תתקוף אותם. הפתרון למחלת חוסר ההגינות בחברה הישראלית טמון בהבנה כי פגיעה בזולת תוך מתן הנמקה לעצמנו שזהו כורח המציאות, דווקא מסכנת את הישרדותנו ולא מבטיחה אותה.
טכנאי או בעל מלאכה המרמים צרכנים בביתם וממציאים להם תקלות שלא היו כדי להוציא מהם תשלום נוסף ומיותר, שמם יוקע ברשתות החברתיות כמי שאסור להזמין את שירותיהם. קשה לראות כיצד מעשה ההונאה שלהם מבטיח את הישרדותם הכלכלית. ההפך הוא הנכון.
התנהגות לא הוגנת משדרת קוצר ראייה מבחינת האינטרס של אלה הנוהגים כך, כי "לא לעולם חוסן". גם הם יהיו פעם קשישים או חולים. גם להם יש, אולי כבר היום, הורים או ילדים שיהיו קורבנותיה של התנהלות כזו. גם הם תלויים באמון מצד הציבור, כמצביעים או כלקוחות, ועלולים לשלם מחירים כבדים – חברתיים, פוליטיים וכלכליים – על התנהלותם זו. יחס של הגינות לזולת הוא שיבטיח את בריאות החברה ואת שלומנו שלנו ושל יקירינו, ולכן זהו האינטרס האמיתי שלנו.
סופה של הקורונה אולי עדיין אינו נראה באופק, אבל סופו של וריאנט חוסר ההגינות הוא לגמרי בידיים שלנו ותלוי בהתנהגות שלנו כלפי אחרים בכביש, בעבודה, בחיי המסחר ובין שכנים – תוך גילוי כבוד, יושר והתחשבות. אנחנו לא זקוקים כאן לפייזר או למודרנה, אלא ליישום חזון הנביאים ומגילת העצמאות, ובעיקר לאימוץ הכלל של הלל הזקן.
המרכז לקידום ההגינות בישראל מוביל תהליך של הטמעת המסר שלפיו "ההגינות משתלמת", כדי שנגשים כאן את חברת המופת ברוח דבריו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל: "בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה לכברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית".
הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל