מי שמגיע בימים אלה לאוקראינה המושלגת ולבירתה יכול להיווכח בפער העצום שבין הדיווחים בעולם למציאות בשטח, ולמצוא נורמליות משעממת להחריד. התושבים ממשיכים בחיי השגרה היומיומית, יוצאים לעבודה ולבילויים. תור ארוך יחסית משתרך ליד בניין האופרה, המסעדות מלאות, בחנויות המדפים עמוסים מוצרים, ואין סימן לבהלת קניות.
אם יש הפגנות וכוחות משטרה זה סביב נושאים חברתיים ופוליטיים שאין להם קשר לעימות עם רוסיה. רק מצב מגיפת הקורונה וחובת חבישת המסכות מעוררים קיטורים ותלונות על מערך רפואי ציבורי לקוי. הריחוק החברתי מתקיים מעצמו בגלל האופי האנושי ותנאי מזג האוויר.
עיתונאים ששים אלי קרב שהגיעו מרחבי העולם בחגור מלא מחפשים לשווא סימנים כלשהם לאסון הממשמש ובא. הם נאלצים להתפכח ולהסתפק בניסיונות להוציא מפיהם של עוברי אורח, לא תמיד בהצלחה, הודאה שהם בכל זאת קצת מודאגים, או לחפש בנרות הצהרות כאלה מגורמי משטרה והגנה אזרחית, העורכים תרגילים שגרתיים.
איפה הזמנים הלא רחוקים שבהם טיפסתי עם המון משולהב על הבריקדות במיידן, נכחתי בדיונים הסוערים בפרלמנט על איסור השימוש בשפה הרוסית, דהרתי בנגמ”ש בחברת מפקד מיליציה, ישראלי לשעבר, לצפות בפלאי ארמונו של השליט הנמלט ינוקוביץ’, שוטטתי בין בסיסי החיילים הרוסים בקרים הכבושה (או המשוחררת, עניין של השקפה) שדאגו להסיר מעצמם כל סימן מזהה אבל קידמו את פניי בצהלות “המוסד הגיע”, והתבוננתי בהבעות פניהם העצובות אך המאופקות של המצביעים ב”משאל העם” שהחזיר אותם לרוסיה.
אוקראינה מעזה להתעלם מתסריט העימות ששרטט עבורה העולם כולו. נשיא הפרלמנט האוקראיני רוסלאן סטפנצ’וק אומר כי הוא מקווה שאיש ממנהיגי המעצמות לא יהיה מטורף דיו כדי לקחת אחריות לפתיחה במלחמת עולם שלישית.
סגנית ראש הממשלה אולחה סטפנישינה, אישה צעירה, נאה ומבריקה, שעשתה את עיקר הקריירה בתפקידים דיפלומטיים במוסדות האירופים ובמיוחד בנאט”ו, מסבירה כי התסריט שמפניו חוששת במיוחד ממשלתה, הוא המשך המצב של לא שלום ולא מלחמה, שיפגע אנושות בכלכלת המדינה, שכבר זקוקה לחבילת סיוע מערבי.
אני יושב על כוסית וודקה קוזקית משובחת, בלובי של מלון פאר מרשת אמריקנית, עם קבוצת חברי פרלמנט בכירים מאוקראינה ומפולין, ואלה מנתחים מה יעשה פוטין, כי הרי הוא לא יוכל לוותר סתם כך. זאת לאחר שאת ארוחת הבוקר סעדתי בחברת קבוצת חיילים אמריקנים גברתנים שטענו כי לשהותם כאן אין כל קשר למצב.
“ואולי”, אני אומר, “מה שצריך זה קצת פרופורציה וקור רוח, ופשוט לחזור למלחמה הקרה ולשמירה על ‘מאזן האימה’. מתיחות כזאת ותזוזות הצבא היו עניין יומיומי. הפגנת עוצמה שאיש לא עשה בה שימוש. הנשק בשני הצדדים היה יכול להשמיד 20 פעם כל נפש חיה ביקום, וכולם ידעו לשמור על עצבים חזקים”. “אני מסכים”, אומר סגן נשיא הסנאט הפולני מיכל קמינסקי, “אבל חשוב שהפעם הם ואנחנו נישאר בצד הנכון של מסך הברזל”.