לאחרונה עמדתי במליאת הכנסת והתרעתי על כך שהגינוי הגורף של מערכות החוק בישראל על ידי דוברי האופוזיציה מוביל לאנרכיה. היו אלה ימים של כאוס. ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו, דימה מעל במת הכנסת את פרשת פגסוס.
”שימוש של צה”ל במטוסי אף־35, שאנחנו משתמשים בהם נגד איראן, חיזבאללה וחמאס, כדי להפציץ את אזרחי ישראל”, ושר המשפטים וביטחון הפנים לשעבר, אמיר אוחנה, כינה את המשטרה ואת הפרקליטות “מאפיוזה קרימינלית”. רבים אחרים זעקו זעקות שבר נגד המשטרה, הפרקליטות, ואפילו נגד ועדה ממלכתית או ממשלתית, בטענה ש”לא יספיקו לנקות את הרפש”, “כל המערכת רקובה” ו”הכל אבוד”.
חווינו חודש של טרלול סביב קמפיין אגרסיבי, אשר לא התבסס על ראיות שהוצגו בפני הציבור, אלא על שמועות בעלמא. היום נראה ש”יום הכיפורים של החברה הישראלית” ושל “המדינה הטוטליטרית” עומד כנראה להפוך לפארסה. על מנת להחזיר קצת שפיות לארץ הזאת, להחזיר קצת “אמת”, עלינו לפעול בנחישות. יש להכניס תיקונים בחוק איסור לשון הרע.
הכנסת אחראית לנורמות שעל פיהן יחיו תושבי מדינת ישראל את חייהם ולקביעת האיזון הראוי בין ערכים כדוגמת חופש הביטוי לבין זכותם של אנשים ושל גורמים אחרים, פרטיים וציבוריים, שלא יכפישו אותם ושלא יוציאו את דיבתם רעה. בעידן הטכנולוגי המתקדם, הרשתות החברתיות והפייק ניוז מסכנות את הדמוקרטיה.
זהו עידן הפופוליזם, שבו אפקט הפרפר של הרשת הוא יומיומי, גם אם אין יד זדונית שמהדהדת בכוונת מכוון את המסר, ועל אחת כמה וכמה כאשר נעשה שימוש תכוף בבוטים או ביד מכוונת, אשר מאפשרים למפיצי המידע לשלוט במסר ולעשות בתודעה הציבורית כבתוך שלהם. גם האויב יודע להצטרף לחגיגה וללבות את האש. אבל מי מופקד על שמירתנו מפניו? כיצד ניתן להבטיח שאנו לא מתפוררים מבפנים?
התחרות האינסופית בין כלי התקשורת מי ישדר את הסקופ לפני האחר - מכריעה אפילו עורכים מנוסים, שלא היו שותפים לפרסום הראשוני, אך מבקשים להיות רלוונטיים. בדרך חלקם מאבדים כל רסן מקצועי ואתי כאחד. הסטנדרטים הנדרשים היום מעורך, או מיועץ משפטי של כלי תקשורת, חייבים להיות קשוחים הרבה יותר. מדובר בשלום החברה ממש.
חופש הביטוי הינו זכות יסוד, אשר יש להקפיד בכבודה ולשמור עליה מכל משמר. עם זאת, האיזון הראוי והנכון בין זכות יסוד זו לבין זכותו של אדם לשם טוב ולכבוד - משתנה בחלוף העתים, ובהתקדם הטכנולוגיה. חוק איסור לשון הרע נחקק בשנת 1965, ומאז חקיקתו לא הוכנסו בו שינויים מהותיים לעניין.
קשה להאמין, אבל החוק עדיין בכלל לא מכיר את האינטרנט ואת הרשתות החברתיות. בנוסחו הנוכחי, הוא כלל אינו יודע כיצד להתמודד עם סוגיות רלוונטיות רבות שקשורות בפרסום לשון הרע באינטרנט וברשתות החברתיות, ואינו מסדיר אותן. והרי ברור שהאיזון שהיה ראוי לפני שישה עשורים בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב ולכבוד - אינו אותו איזון כיום.
תפקידה של הכנסת הוא להתאים את החוק לרוח הזמן. כחבר כנסת אני פועל לכך שלא להניח לחוק לקפוא על שמריו ולהפוך לבלתי רלוונטי. עלינו להגן על נפגעים פוטנציאליים מתקשורת שקרית, בין שמדובר ברשויות המדינה, בין שבמשרתי ציבור לשעבר או באזרחים פרטיים שעלולים להיפגע, לא רק בשמם אלא גם בפרנסתם. אסור לנו לאפשר את מריחתם, בזפת ובנוצות, של אנשי ציבור ואזרחים תמימים בקלות דעת כזאת.
הכותב הוא חבר כנסת מטעם ישראל ביתנו