שבועות ארוכים חלפו מתחילת היערכותו של הצבא הרוסי למלחמה, והעולם המערבי נותר מבולבל על קרני הדילמה, שאותה הציב בתחכום ובמקיאבליזם פוליטי נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. אסטרטגים ומצביאים בממשלות המערב מנסים להבין לאן חותר פוטין, האם לכיבוש חלקי או מלא של אוקראינה.
אווירת מינכן 1938 שוררת בעולם, וגם ההתלהמות הפוסט־היטלראית של פוטין בדבר "רצח העם הרוסי" בחבל דונבאס מזכירה את התירוץ של היטלר בגבול הפולני בדבר התקפה בדויה על כוח גרמני. ה־1 בספטמבר 1939 הפך אצל פוטין ל־24 בפברואר 2022.
נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, שקיווה שפוטין יסתפק בהשתלטות על שני המחוזות הבדלניים במזרח אוקראינה, קיבל מדינה ידידותית המותקפת משלושת עבריה בלפחות ארבעה צירי התקפה יבשתיים, כולל מתקפות ים ואוויר. כל זאת כשנאט"ו משותקת ונאלמת דום, ושום תנועה צבאית או תגבור לא מתרחשים בשטחה.
המעצמה החזקה באירופה
הכוח הרוסי הרב־זרועי, שנערך בשבועות האחרונים למלחמה, מכתר את אוקראינה בשלושה צירי פלישה עיקריים. מצפון – בלארוס; ממזרח – רוסיה וחלק מחבל הדונבאס; מדרום – חצי האי קרים הכבוש, מול אודסה בחוף הים השחור, וממולדובה שאין לה גבול יבשתי רציף עם רוסיה ומעבר הכוחות נעשה בדרכי האוויר והים.
המתקפה הרוסית נעשית, כפי שניתן להתרשם מהמידע החלקי בתקשורת, בהתאם לגרסה מודרנית של הדוקטרינה הסובייטית, שכדוגמתה חווינו על בשרנו במתקפות הסוריות והמצריות במלחמת יום הכיפורים. בדוקטרינה זו ההגנה וההתקפה משולבות יחד, והיציאה למלחמה, דוגמת הקרב על קורסק במלחמת העולם השנייה, נעשתה מתוך מגננות אדירות, המאפשרות במידת הצורך נסיגות טקטיות לצורך היערכות.
המתקפות מבוססות על לחימה מגששת לכל אורך החזית, בניסיון לאתר את נקודת התורפה של הכוח המגן ולהבקיע דרכו. הדוקטרינה הזו מרכזת אש ארטילרית כבדה, סיוע אווירי, ובימינו - שימוש בטילי שיוט, רחפנים, מל"טים ונשק מונחה בטכנולוגיות הנחיה שונות, כולל לוחמת סייבר אסטרטגית לשיתוק מערכות השליטה והבקרה, התשתיות והכלכלה של האויב.
צי הים השחור של רוסיה כולל כוחות מונחתים לפריצה דרך חצי האי קרים ומולדובה לעבר הערים הגדולות אודסה, יוז'ני ומיקולאייב. מכיוון מזרח, באזור הדונבאס, הוא נערך לפריצה דרך שני מחוזות המורדים לוהנסק ודונייצק. מצפון, ערוכים הרוסים לפלוש דרך בלארוס, והם נכונים לדהור משם לעבר הבירה קייב המרוחקת כ־200 ק"מ בלבד מהגבול. כוח הפלישה הרוסי (לפי איש המודיעין אלי דקל) מונה 5 ארמיות מ
מוכנות, ארמיית שריון אחת ושני קורפוסים. כוח זה כולל 25 דיביזיות של עיקר הכוח של צבא רוסיה, המונה בסך הכל כ־3 מיליון חיילים.
כוח התקיפה הרוסי בחזית הוא בהיקף משוער של 200־150 אלף לוחמים, הכוללים כוחות מיוחדים, מסוקי קרב ותובלה, כוח אווירי של מטוסי קרב ותקיפה, חטיבות טילי קרקע טקטיים, מערכות טילי נ"מ מתקדמות 400־S וטילים על־קוליים קטלניים שאותם תנסה רוסיה לבחון במלחמה זו. זהו כוח בעל עוצמה חסרת תקדים בהיקפו ובעוצמות האש שלו בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.
מנגד נמצאת אוקראינה החופשית, שלאחר התפרקות ברית המועצות ב־1989 הסכימה, במסגרת הסכם ערבויות בינלאומי, לוותר על הנשק הגרעיני שנמצא ברשותה בתקופת השלטון הסובייטי, ועתה נותרה בודדה במערכה מול הכוח החזק באירופה. העם האוקראיני, שזה מכבר התנסה בטעמה המשכר של החירות מהקומוניזם המשעבד, נראה מוכן להילחם עליה, והשאלה העומדת בפניו היא איך לעשות זאת, והלומד את לקחי העבר עשוי למצוא דרכי פעולה אפשריות בכוח, במרחב ובזמן המוגבלים העומדים לרשותו.
מלחמת רוסיה־פינלנד בחורף 1940, אך גם וייטנאם 1975 ואפגניסטן 2021 עשויות ללמד אותנו שבדם, יזע ודמעות יכולה אומה תחת כיבוש זר להכות את אויביה אל החומש. מעניין כיצד חוזרת רוסיה של פוטין למדיניותה של ברית המועצות של סטאלין לאחר הסכם ריבנטרופ־מולוטוב על חלוקת פולין באמצע 1939. אותו תירוץ של סטאלין בדבר "פלישה של אויב לרוסיה" מפינלנד באזור הקרוב ללנינגרד, הוביל לאולטימטום רוסי.
הפינים, שצפו את כוונותיה של רוסיה באזור רגיש זה, נערכו לפלישה החל מסיום מלחמת העולם הראשונה ובנו את מערך הביצורים של "קו מנרהיים", שנבנה לעומק של כ־50 ק"מ לאורכם של כל 1,200 הק"מ של המצר הקרלי בגבול עם ברית המועצות.
הפינים אז, כמו האוקראינים היום, דחו בכל תוקף את תכתיבי סטאלין, והצבא הסובייטי יצא למלחמה עם כוח עצום של כרבע מיליון חיילים, 2,000 טנקים, ארטילריה כבדה ומאות מטוסי קרב. הצבא הפיני הקטן בהרבה, עם מעט טנקים ותותחים בקו מנרהיים, היה מתורגל ומאומן לנצל היטב את תנאי הקרקע, ולוחמיו התמחו בלחימה מטווח קרוב, בצליפה, בטקטיקות גרילה ובהפעלת כוחות קטנים וניידים שנעו על מגלשי סקי.
החיילים הפינים נהנו ממורל וממוטיבציה גבוהים, והפיקוד עודד את מפקדי דרג השדה לנקוט יוזמה בשדה הקרב. אחת הטקטיקות הידועות שאותן נקטו הכוחות הפיניים נודעה במילה הפינית לחתוך, Motti, ולפיה היו הפינים מבתרים את טורי השריון של הצבא האדום, מנתקים את קווי האספקה שלו, ומטרידים אותו באמצעות צוותים קטנים וניידים, עד לחיסולן של היחידות המנותקות. נראה שזו עשויה להיות, בשינויים מתחייבים, תורת הלחימה של הצבא האוקראיני מול הצבא הרוסי הנערך להתקפה על שטחה העצום של אוקראינה.
להילחם בתבונה
צבא אוקראינה, שעבר שינויי מבנה ב־1994, מונה כיום כ־200 אלף חיילים בסדיר וכמיליון אנשי מילואים, והוא מהגדולים בצבאות אירופה. זרוע היבשה מונה כ־2,600 טנקים, 12 אלף נגמ"שים ו־2,000 תותחים ויחידות סיוע. בזרוע האוויר 100 כלי טיס קרביים ו־45 מטוסי תובלה, ובזרוע הים כ־15 אלף איש, 26 ספינות וסיירות, 4 מטוסי תקיפה ו־8 מסוקי תקיפה. הצי האוקראיני פועל במימי ימת אזוב והים השחור, ובסיסו, שעד 2014 היה ממוקם בסבסטופול שבחצי האי קרים, הועבר לאודסה. יחידות קטנות יותר של הצי פרוסות גם בנהרות הדונאי, הדניסטר והדניייפר.
כיבוש אוקראינה לא יהיה משחק של מספר ימים, אפילו עבור הצבא הרוסי, וזאת בתנאי שהצבא האוקראיני יילחם בנחישות ובתבונה אסטרטגית תוך ניצול מרחב הזמן, הקרקע, והאקלים, ויקיים שליטה ובקרה לאורך זמן על המבצעים בשטח. האסטרטגיה שעל אוקראינה לנקוט (במחירים כבדים בכוח אדם) היא לייצר בראש ובראשונה מגננות נ"ט סביב הבירה קייב, עיר הנמל אודסה, ולאורך נהר הדנייפר, ולהחזיק את ערי הצומת מדרום לצפון בואכה קייב.
בחזית מולדובה הדרום־מערבית, במלחמה על רמת פודילסקה־ויסוז'ינה המשתפלת לעבר הבירה קייב, על האוקראינים להחזיק את ערי הצומת על הגבול עם מדינות נאט"ו – שטח שחייב להיות פתוח לאספקה מהמערב. על הצי למקש את מבואות עיר הנמל אודסה כדי להקשות על תנועות הצי והצבא הרוסי למולדובה, שהיא נקודת תורפה לוגיסטית לצבא הרוסי במעבר הימי אליה.
לכל אורך צירי התנועה יש למקש גשרים או לפוצצם כדי להקשות על תנועה מבצעית ולוגיסטית של הרוסים. על צוותי קרב קטנים של הצנחנים וכוחות מיוחדים של צבא אוקראינה להציב מארבי אש ומלכודות מיקוש לתנועה הלוגיסטית של הרוסים כדי לאלץ אותם לפעול באטיות, בדיוק כפי שעשה הצבא הפיני לצבא האדום בקו מנרהיים, והטליבאן לצבא הרוסי באפגניסטן בשנות ה־80, ובשנות האלפיים לצבא האמריקאי – ובהצלחה רבה.
המרחב והזמן עשויים לספק לאוקראינה מרחב נשימה עד לאביב, שבו הפשרת השלגים, הגשמים והבוץ יאטו את תנועת השריון הרוסי, ולהמשיך להכות בו במלחמת גרילה והתשה. במקביל, על המערב לגבות את אוקראינה בתמיכה מדינית ואספקה צבאית, שכן הוא חייב להבין שאוקראינה היא רק חלק מהסיפור הרוסי בניסיונו של פוטין להחזיר את העולם 50 שנים אחורה למלחמה הקרה.
הישג רוסי יביא לכך שמדינות עריצות דומות – סין, קוריאה הצפונית ואיראן – עלולות להכתיב לעולם החופשי מלחמה שאיש לא יכול לשער את תוצאותיה.