שלושת ראשי הממשלה האירופים - של פולין, צ'כיה וסלובניה - נסעו בהפגנתיות ברכבת לבקר אצל הנשיא וולודימיר זלנסקי וממשלתו בקייב. סידרו להם כמה קרונות מיוחדים שמורים איכשהו, בנוסח של פעם, עם נוחיות שלא מגיעה לזו של אוריינט אקספרס. הם יצאו מפשמישל בצד הפולני והמשיכו לכיוון לבוב וכל הערים שבדרך - וחזרו באותה הדרך בתום הפגישה.

אולי זה היה מעייף, אבל לפחות הם לא נאלצו להידחק - כמו, למשל, עיתונאי מן השורה - עם המוני פליטים, בעיקר נשים וטף, לפעמים 16 בתא המיועד לארבעה. שלא לדבר על המיטלטלים, התרמילים, עגלות התינוקות שמתייפחים בזרועות אמותיהם, והאנשים שעליהם צריך לדרוך כדי לעבור במסדרון.

לא הרבה נוסעים בכיוון ההפוך, לתוך אוקראינה. אנשים שחוזרים לעיירות שבדרך. מי שחוזר לדירה שעזב כדי להביא את אשתו ואת הילדים אל הגבול וגם מתנדבים שרוצים להגן על הבירה ועל ערים אחרות. והסכנה הגדולה, לעיתונאי לפחות - פקידים, ומי שמינו עצמם לאנשי ביטחון, רואים בך מרגל או מחבל בפוטנציה, אחרת מה אתה עושה פה, בקייב או בלבוב.

מה שמרתיע ומה שסמלי במיוחד זה אורך הדרך והזמן שנדרש להגיע ממקום למקום. המלחמה הזאת החזירה אותנו לאחור בתחומים רבים. אחד החשובים שבהם הוא היעלמות אמצעי התחבורה המודרניים, שאיתם נעלמה התחושה שהעולם קטן, נגיש וידידותי. נעלמה הגלובליזציה.

כך זה היה פעם בכל המלחמות, אבל במאה הזאת זה קרה רק באירועים על שטח מצומצם, או אי שם בעולם השלישי או הרביעי. עכשיו אתה יוצא לאזור או אתר שנפגע, או מנסה לעבור את הגבול, וסופר את הזמן בעשרות שעות, בימים. דרך שאפשר לעשות בימים כתיקונם בשלוש, חמש, שש שעות, נמשכת עשר, עשרים, יממה, שלושה ימים.

המטוס האזרחי ככלי תחבורה נעלם. אתה זוכר בעמעום שיש כאלה בקרקוב או בוורשה, במקומות שלא הפציצו את שדות התעופה, ושיהיה צריך להגיע אליהם אם תרצה לחזור לעולם של שפיות. מה שנשאר אלה מטוסי קרב שמזמזמים מעל ראשך ויורים טילים לצלילי אזעקות, שבדרך כלל לא מגיעות בזמן.

אתה נוסע ברכב עם נהג מקומי חביב, שמוכן לקחת אותך למקומות שבהם קורה משהו. אבל אם רוצים להגיע במהירות יחסית, מוטב לקחת אוטובוס או ואן של סוחרים ממולחים, שמעבירים את הנזקקים, תמורת תשלום גבוה, לפחות עבורם, ממזרח למערב.

את המכוניות הפרטיות, ובמיוחד עם עיתונאים, עוצרים במחסומים, ואז אתה תלוי ברצונם הטוב של האנשים הלא ממושמעים והלא מנוסים בעליל שמחזיקים במקום או במוצב. לצלם את הדגל האירופי שהניפו, לא בא בחשבון – זה אתר ביטחוני. "אז למי אתם מראים אותו?" שואל צלם אירופי - ונלקח לחקירה.

יש ההולכים ברגל קילומטרים רבים, בעיקר מי שרוצה לעזוב את המדינה המיוסרת. משרד החוץ הישראלי עושה מעשה מבורך באוטובוסי החילוץ היומיומיים לפולין ולגרמניה, ונציגיו יודעים מה לומר לפקידי הגבול האוקראינים, שמנסים לעכב מי שנראה לו חשוד או חייב גיוס.

אבל בחור נידח בפולין, רבים מהנחלצים נראים אבודים ונטושים. אומנם הפולנים אדיבים ויעילים ככל האפשר. אך יש שציפו לתנאי לוקסוס ושהמדינה תיקח אותם ביד, ויש אמהות עם ילדים על הידיים שאינן יודעות לאן ללכת ועל איזה מכונית לעלות. וישנו האיש הזקן והחלש בעליל, שבתו שלחה לבד לדרך, ושמצליח למרות הכל להסתדר איכשהו. כשמריצים אותו מתור לתור והחוצה, הוא מבקש שאעזור לו לסגור את החגורה שקצת זזה ולסגור מה שצריך. ענייני גברים. ברוכים היוצאים מהגיהנום. ברוכים החוזרים אליו (גם אם מטעמי מקצוע). הדרך ארוכה היא ורבה.