אם יש נושא שבעיקרון אינו שנוי במחלוקת בין הימין לרוב השמאל בישראל, הוא שלמען היות ישראל מדינה יהודית, דרוש רוב יהודי בלתי ניתן לערעור. מאז ומתמיד, החתירה לרוב יהודי הייתה החמצן של הציונות, מתוך הבנה שזהו תנאי הכרחי להמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית, שמשטרה דמוקרטי.
השבוע חברו להם בצמרת סדר היום הציבורי שני קונפליקטים הנוגעים לנושא הקיומי הזה: אישור חוק האזרחות בקריאה שנייה ושלישית, ומאבקה של שרת הפנים למתן עדיפות בחלוקת משאבי הקליטה של מדינת ישראל ליהודים ולזכאי חוק השבות הנמלטים מאוקראינה, על פני פליטים נעדרי זיקה לעם היהודי.
בנוגע לחוק האזרחות, מדהים לגלות שאנשי שמאל שאינם מאותגרים שכלית, אינם מבינים את הכשל הלוגי בתפיסה האידיאולוגית שלהם. מצד אחד, הם מכירים בצורך לקיים רוב יהודי ואפילו מסבירים באמצעותו את הצורך להיפרד מהפלסטינים ולהקים להם מדינה. מצד שני, הם בוחרים להתעלם מהצורך הקיומי בשמירת הרוב היהודי, כל אימת שהם חוששים שפעולות שינקטו להשיגו, עלולות לזכות אותם בהאשמה בגזענות. יוצא דופן בהקשר זה היה יצחק רבין ז"ל, שבנאומו האחרון בכנסת באוקטובר 95', הציג כחזון לאומי רוב של לפחות 80% יהודים כקו האדום, שמתחתיו קיימת סכנה קיומית למדינה. את הלגיטימציה למסירת חלקי מולדת בהסכמי אוסלו הוא ביסס על החזון הזה, שנועד לתפיסתו "להיפטר" מאותן ערים ערביות צפופות אוכלוסין בשטחי יש"ע.
במקום לאמץ את החזון הדמוגרפי של רבין ולהתייצב בחזית ציונית מאוחדת כדי להדוף את מי שמאשים אותנו בגזענות כאשר אנו פועלים לביצור הרוב היהודי בארצנו, יש מי שמרימים ידיים ומציעים לכולנו לגמוע את כוס התרעלה הדמוגרפית בגמיעות גדולות. ביטוי אותנטי לכך נותן העיתונאי גדעון לוי כשהוא נדרש להתמודד עם סוגיית הבעיה הדמוגרפית, נוכח ריבוי הנישואים בחברה הבדואית ומימוש זכות השיבה של נשים פלסטיניות שגדלו בירדן באמצעות נישואים.
גדעון לוי מכיר באיום שיש בכך על הדמוגרפיה, אבל הוא מבכר את הזכות לשוויון על פני הצורך הלאומי שלנו. "אתם צודקים", הוא משיב למי שמקשים עליו בסוגיה הדמוגרפית, "אבל אין מה לעשות. מניעת הזכות החוקית לקבל את זכויותיו של בן הזוג נוגדת את עקרון השוויון האזרחי".
הבעיה הדמוגרפית מלווה אותנו משחר קיומה של מדינת ישראל. בשנות ה־50 היה זה בית המשפט העליון אשר הכיר בזכות של דמוקרטיה להתגונן נגד איום על קיומה. בין היתר, לנוכח הלקח שלמד מהחלטותיו הפורמליסטיות של בית המשפט העליון בגרמניה שנהג כבת יענה, והעדיף לכבד את זכויות האזרח של הנאצים, במקום לאמץ מדיניות של דמוקרטיה מתגוננת.
בשתי פסיקות דרמטיות אישר בג"ץ תיקונים לחוק האזרחות, שנועדו למנוע שיבה זוחלת באמצעות איחוד משפחות, בהשתיתו אותם על הנמקת הסיכון הביטחוני. בשתי פסיקות אלו נתנו שופטי הרוב עדיפות למצפון הלאומי על פני השיקול המשפטי היבש. הנשיאים ברק וביניש יצרו לעצמם את הפריווילגיה המפוקפקת ליהנות מכל העולמות: גם להבטיח כי פסק דין ימנע את איחוד המשפחות הפלסטיניות בישראל, וגם להיוותר בדעת מיעוט "נאורה" נגדו. כמה טוב היה להיות נשיאי בית המשפט, השולטים בהרכב השופטים וביצירת הרוב הנחוץ לפסק דין מתבקש.
בית לאומי
תיקון חוק האזרחות שעבר השבוע חולל מהפכה של ממש בהוציאו את החוק מהגטו הכוזב של "שיקולי ביטחון נטו", למישור הגלוי והלגיטימי של שמירת צביונה של ישראל כמדינה יהודית. התיקון מצייד את בית המשפט בכלים משפטיים, להימנע מאיחוד משפחות בישראל בלי להזדקק לשבועת השקר הצבועה, שהפסיקה חפה כביכול משיקולים דמוגרפיים. לו הייתה חקיקה כזו בשני הגלגולים הקודמים של הדיון בבג"ץ, שופט כמו אדמונד לוי שהצביע לפסילת התיקון כדי לא לתמוך בישראבלוף של "שיקולי ביטחון נטו", היה מצביע בתחושת הקלה בעד התיקון ולא נגדו.
צביעות לא נחוצה כאן, אלא אמירה חוקתית מפורשת וברורה. את הצביעות אפשר להשאיר לצד השני – לכל הזוגות הפלסטיניים המאוהבים שכל חפצם הוא להקים משפחה דווקא במדינת "הכיבוש והאפרטהייד" הזדונית, בעלת ההמנון והדגל המדירים אותם. זאת במקום לחיות עם בני זוגם במדינות האויב, שבהן הם אינם חלק מהמיעוט הסובל. הנשיאה לשעבר מרים נאור אמרה זאת בפשטות כשהנושא נדון בבג"ץ: "ברור שאסור למנוע מזוג חיים משותפים והקמת בית, אבל מדוע לא יגורו במדינתו של בן הזוג הלא ישראלי באחת ממדינות ערב?".
התיקון הזה, יחד עם חוק הלאום, מאפשרים לנו להיאבק בראש מורם על זהותה היהודית של המדינה. במיוחד לנוכח העובדה שזרם נרחב בחברה הערבית שאינו מזדהה עם הדגל וההמנון, מצהיר בגלוי שישראל תיוותר מדינה יהודית, רק כל עוד יהיה קיים כאן רוב יהודי, כשהמסר הסמוי הוא: חפשו כל פרצה כדי לסגור את הפער. את החזון הלאומי הזה התווה בזמנו יאסר ערפאת כשאמר: "אנחנו ננצח אתכם דרך הרחם של האישה הפלסטינית". הוא, כמובן, לא הסתפק רק בדרך הזו ופעל גם בדרכי טרור לדלל את האוכלוסייה היהודית.
ואם לא די לנו בכוונות הפלסטיניות לחסל את הרוב היהודי בישראל, הנה קמים לנו הצדקנים הרגילים משמאל ומבקשים לדלל את האוכלוסייה היהודית בדרכים נוספות. אירופה בוערת ונולדה הזדמנות חדשה להציג לעולם את ההומניזם הנוצרי־יהודי. התקווה הלבנה החדשה היא פליטים אוקראינים. אפילו בלי להביא בחשבון את ההיסטוריה שלנו עם העם האוקראיני ואת החשבון הלא סגור עם האנטישמיות המסורתית והרצחנית שנתקלנו בה על אדמת אוקראינה לאורך הדורות – למה מתן קדימות לקליטת פליטים יהודים מאוקראינה צריך להוות סוגיה שנויה במחלוקת?
מדינת ישראל הוקמה, בין השאר, כבית לאומי המשמש כמקום מקלט ומפלט לעם היהודי. מתן עדיפות לבני הלאום שלנו צריך להיות בגדר מובן מאליו. לגבי קליטה זמנית של לא יהודים, ישראל לא צריכה לצאת מגדרה ומעורה. יש לנו בעיות דמוגרפיות גם בלי חיזוק מצד אנשים שנולדו וגדלו במדינה עם מסורת אנטישמית שהולידה את פרעות ת"ח־ת"ט במאה ה־17, את הסופות בנגב במאה ה־19, את פוגרום קישינב במאה ה־20 ואת קיפוח חייהם של פליטים יהודים רבים שברחו משואת אירופה היישר לחיקם הרצחני של קוזאקים אוקראינים.
תמוהה הפנייה לבג"ץ בהקשר זה, בגיבוי שגרירות אוקראינה בישראל. אבל איך אמר אהרן ברק? דמוקרטיה צריכה להילחם עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. נקווה רק שלא לנצח היד הקשורה מאחור תהיה היד הימנית.