במידה של זעזוע קראתי את דבריו של ח"כ איימן עודה אל הצעירים הערבים המשרתים בכוחות הביטחון: “העמדה ההיסטורית שלנו היא שנהיה עִם בני עמנו בשביל לגמור את הכיבוש הרצחני, בשביל שתוקם מדינת פלסטין ויהיו דגלי פלסטין על חומות ירושלים. אסור לכל צעיר להצטרף לכוחות הכיבוש ההשפלה והשנאה [...] אני קורא לצעירים שכבר הצטרפו: תזרקו להם (לישראלים) את הנשק בפרצוף ותגידו להם 'המקום שלנו לא איתכם'. לא נהיה חלק מעוול ופשע".

ניכר מדברים אלה כי עודה נמצא במקום שבו אינו רואה את הצורך האקוטי של החברה הערבית בטיפול משטרתי בעבריינות, בהתחמשות ובמקרי הרצח הרבים. בדברים שלו מסית עודה כנגד השתלבות צעירים ערבים בחברה היהודית בכלל, אבל הסיכוי שלו להצליח בהסתה בקרב ערבים הוא מועט. הם רוצים להשתלב והם יודעים למה.

אבל העניין שמצריך דיון נרחב יותר הוא בהתייחסות האנכרוניסטית של עודה לעניין הכיבוש. הכיבוש הזה, שפעלתי שנים רבות נגדו, קרה לפני 55 שנים במלחמת ששת הימים. מאז קרו כמה דברים, שרובם לא שימחו אותי, אבל הפכו לעובדות מוצקות. את היישוב היהודי מיהודה ושומרון אי אפשר לעקור, כפי שאי אפשר לעקור משם את הפלסטינים. החזרה על המנטרה "כיבוש" אינה משרתת דבר, ודאי שלא את הערבים בישראל. היום צריך לדבר על חיים יחד ועל פתרון פדרטיבי של האזורים השונים שבין הירדן לים. אבל תקוותו של עודה שערביי ישראל "ישחררו את הגדה המערבית מנוכחות יהודית" בכך שלא יתגייסו למשטרה, היא באמת חסרת תקנה.

כיוון שקריאות מסוג זה מצד המנהיגות הערבית הישראלית מגבירות שנאה, מן הראוי שערביי ישראל יפנו עורף למנהיג הזה, שעומד בדרכם להשתלבות אזרחית שוות זכויות ושוות מעמד. עודה נמצא בכנסת כיוון שחלקים בציבור הערבי דאגו להכניס אותו לשם. עכשיו עליהם לדאוג להוציאו משם כדי שאפשר יהיה להתפנות לטפל בבעיות האמיתיות של ערביי ישראל, ובפתרון פוליטי של שטחי ישראל והגדה.

הדברים אינם אמורים רק כלפי הציבור הערבי; הם מכוונים גם כלפי אנשי שמאל יהודים. השפה צריכה להשתנות. ערביי הגדה אכן נתונים תחת דיכוי של מדינת ישראל, שצריך להסתיים בפתרון פוליטי עכשווי, אבל לא שימוש שוב ושוב במונח "כיבוש" הוא שיפתור בעיה כלשהי. עודה ודומיו צריכים לפנות את מקומם לטובת מנהיגות ערבית ישראלית אחרת, שכבר החלה לצמוח.