בין השמות שעשו את השבוע הקודם - החיילים וכוחות הביטחון ששמרו בהצלחה בליל הסדר על כל המדינה, מפתחי מערכות הלייזר נגד טילים, הצדקת סילמן ובעלה־אמרגנה שמוליק; הח"כ הגזען, השונא, המשסה והמשיחיסט סמוטריץ', מח"ט שומרון ובן המלך אל"מ צווייג, שיפוצניק קבר יוסף בשכם;
הגדי שרצו צעירי השוליים הקיצוניים לקַרבּן בהר הבית ולהצית אינתיפאדה אסלאמית, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, ואסים אסעיד, הרוצח הדאע"שי של בני הזוג כדורי והפועל המולדבי; כולם אנשים שמעשיהם או מחדליהם השפיעו על המציאות הישראלית המשוגעת – אני רוצה לעסוק במנהיג רע"ם איימן עודה ובהצהרתו המרעישה. אישיותו והסתירות בכוונותיו ובהצהרותיו הן ראי, לפעמים הפוך ולפעמים ישר, בשיקוף מציאות חיינו כאן, יהודים וערבים.
זה קרה אחרי ארבעת הפיגועים האחרונים, בעיצומן של המהומות, החיפושים אחרי מחבלים ומְפגעים פוטנציאלים בג'נין וסביבתה, ופריסת כוחות אבטחה בישראל ובשטחים. עודה קרא לצעירים ערבים שהתגייסו לכוחות הביטחון לזרוק את הנשק שקיבלו "בפרצוף שלהם" ו"לא להיות חלק מהפשע הזה". כמובן שהכל נזעקו, והתגובות מהפוליטיקאים ומפרשני התקשורת היו אוטומטיות, כרגיל: "לסלק אותו מהכנסת!", "להעמידו למשפט באשמת המרדה!".
גם הזכירו לו שדם השוטרים הערבים שנרצחו בידי מחבלים בבני ברק ובחדרה, רס"מ אמיר חורי ורב־שוטר יזן פלאח, עודנו חם. עודה טען שדבריו לא תורגמו כהלכה ושהתכוון למגויסים ערבים שפועלים בירושלים המזרחית ובשטחים נגד בני עמם. שותפו להנהגת הרשימה, אחמד טיבי, תמך בו בכך, והקואליציה המעורערת, שתיאלץ להיעזר במשותפת בהצבעות בכנסת בקרוב, חטפה עוד סטירה.
בעיניי, כמתנגד לכיבוש ולרָעוֹת שהוא מעולל לפלסטינים ולנו, יש אמת חלקית בהסבר עודה להצהרתו: ראוי שכוחות הביטחון לא יעמידו למבחני מצפון ונאמנות חיילים ושוטרים לוחמים, שהם ערבים ישראלים, בעימותים עם אחיהם בשטחים. רוב הציבור מעריך שאף בעיה קיומית בפלונטר ההיסטורי־צבאי־מדיני־משיחי בין ישראל לפלסטינים לא תיפתר בשנים הקרובות, אלא אם יתרגשו עלינו קטסטרופות צבאיות או אסונות, שיאלצו את כולנו לפעול יחד למניעתם. בינתיים, למרות אי־השוויון, חוק הלאום וההיגררות העיוורת למדינה אפרטהיידית משיחית ודו־לאומית, של שווים ושווים יותר, עם איום דמוגרפי, רוצה רוב הציבור הערבי־ישראלי, לפי כל הסקרים והמחקרים, בהשתלבות בחברה.
עשרות אלפים מבנותיו ובניו כבר פועלים בלימודים, במערכי הרפואה, המחקר, התעשייה, המסחר והמדע. זו מגמה טבעית שתתרחב ותעמיק ותקרב אותנו, נקווה, לחיים משותפים ודמוקרטיים במדינה יהודית.
איימן עודה, שהחל כמנהיג צעיר אמיץ, שובר מוסכמות בחברה הערבית־ישראלית, מתגלה היום כפוליטיקאי מאובן, המתכחש להתפתחויות ולשאיפות במגזר שלו. הוא מהאקטיביסטים הגדולים במגזר בהתנגדות לשילוב בני עמו בפעילות הממלכתית הציבורית. לא לגיוס לצבא ולמשטרה, ולא לגיוס לאומי של צעירים וצעירות למסגרת ממלכתית אזרחית, שתטפל בשיפור ושדרוג חיי האזרחים הערבים ותיקח אחריות.
המנהיג הדורש שוויון בזכויות ולא בחובות האזרחיים, החל דרכו כמנהל הפרויקט "סיכוי", לקידום שוויון אזרחי, והגיע לראשות הוועדה למאבק בכל צורות גיוס צעירים ערבים לשירות המדינה. שותפו להנהגת רע"ם, אחמד טיבי, דווקא פועל לסייע לצעירים ערבים להתקדם, להתמקצע ולמצוא את מקומם בשירות הציבורי.
אצל עודה זו לא רק ההתנגדות לצעד הנועז של מנסור עבאס להשתתף בשורת המחליטים והמשפיעים מבפנים, תוך דאגה לקידום הציבור הערבי, ואולי בהמשך גם לסייע ולקרֵב הסדר מדיני היסטורי. אצל עודה זה נובע, בהפוכה, מהתנגדות בסיסית לכל ממשלות ישראל, שבכנסות שלהן הוא מכהן, כל עוד הכיבוש נמשך. הילד עודה שמסרב להיכנס לבריכה, לפני שילמד לשחות.