איך לזהות ישראלים בחו"ל? משחר ההיסטוריה ישראלים נמנעים אחד מהשני בחו"ל כשם שהיו מצורעים, כאילו לא היו דיירים באותו חור קטן במזרח התיכון הקרוי ישראל. האם השכנים לא נאים בעיניהם? ואיך אפשר להסביר את התופעה הזו?
עשרות שנים שישראלים בורחים מאימת החגים המהלכים - חגי תשרי ופסח. העדיפות: יעדים אקזוטים בניכר שאותם אפשר תמיד להאשים בקלילות באנטישמיות על כל קורטדו שלא מגיע בזמן, או לגדף אותם על מזלם ששפר עליהם במרחבים ירוקים, מים בשפע ופרות שמנות וחייכניות.
"מדינת חלב ודבש? הצחקתם", "ארבעים שנה במדבר? כבר יכלו להגיע להולנד", "זה כי משה היה מגמגם והתכוון להגיד קנדה ולא כנען" - עשרות בדיחות טרחניות ומעייפות מסופרות מדי חג על כך שטעינו בדרך ובעצם קיבלנו עסקה לא טובה, שזה בין הדברים השנואים עלינו בעולם. ולכן, לפני שאנחנו בורחים מכאן "לחופשה" אנחנו רוצים לוודא שקבלנו את הדיל הכי טוב ואנשים אחרים נדפקו.
אז אחרי שסיימנו לקטר על "המחירים המופקעים" של המלונות באילת, לעשות השוואות כמה אתה מקבל על חופשה במלון שווה בפראג לעומת יחידת אירוח קקמייקה במושב כליל או לרחם על הישראלים במעבר לסיני "מה עם ההתראות?", אנחנו מוכנים לטוס. אין כמו תקופה שאמורה להיות משפחתית וקרובה בשביל להתחפף מפה קיבינימט.
כבר בשדה התעופה יש אווירה של חו"ל. עטיפות הטובלרונים המוזהבות מסנוורות אותנו, ובלי לשים לב אנחנו מוציאים מלא כסף על שטויות שאנחנו לא צריכים: עוד ספר ב״סטימצקי״ במחיר מופקע שלא נקרא כל הטיול, אוזניות, קפה שחור של עלית ובמבה מינימום היינו חיילים בשק"ם, או סנדוויץ' קר עם מלפפונים עצובים וגבינה בחמישים שקל ("אם לא יהיה אוכל במטוס"), אנחנו כבר מתחילים להרגיש את היוקרה של חו"ל.
כמובן שכשמגיעים לשדה בירידה אתה רואה מדגם מייצג של השבים לארץ מבעד לזגוגית, נשמות מסכנות ואומללות שחוזרות לשגרה העצובה והאפורה שלהן. "אני רק מתחיל את הטיול שלי והם כבר חוזרים, הזמן הוא דבר הפכפך, איך החיים עוברים מהר"... אתה חושב לעצמך, אבל לא יכול שלא לדמיין את עצמך במצב שלהם עוד שבוע מעכשיו. "לא, לא, לי זה לא יקרה!", אתה מגרש את המחשבות הרעות, אני לא אתן לאנשים המסכנים והפגועים האלה להרוס לי את הטיול. זה הזמן להיות שמח, הבריחה כמעט הושלמה!
אתה כבר יכול להרגיש את החו"ל, רק תנו לי לסיים עם החלק המבאס של: התורים ,הטיסה, הילדים הצורחים, האנשים שנדחפים, המרפקים והדפיקות לגב המושב ואוכל לרדת מהמטוס המושתן הזה, להישבע בפעם המיליון שלא אטוס עם אל על, לנשום פיח לונדוני צלול כיין ולא לראות את האנשים הנוראים האלו יותר בחיים שלי! אך לגורל יש תוכניות אחרות.
כבר כשאתה מגיע למלון אתה מזהה בזווית העין מישהו שהיה איתך בטיסה ("שיט, הם לא היו איתנו במטוס?"), שומע צעקות בעברית ("יוסי יוסי איפה המפתח של החדר?"), החרדות מתחילות לצוף, הדופק מואץ, טיפות זיעה נגרות על המצח, אתה מתחיל לצוד בזווית העין רמזים, סימנים שיעזרו לך להתחמק מישראלים המזעזעים האלו במהלך השבוע הקרוב וזו לא משימה פשוטה. "הם בכל מקום!". לכן ערכתי לכם את המדריך המקוצר לזיהוי והתחמקות מישראלים בחו"ל.
נתחיל בזה שבניגוד לשנות השבעים והשמונים הזיהוי נהייה יותר טריקי. פעם, כשעוד לא היו בישראל מותגים, כולם לבשו את אותו הדבר: סנדלים תנ"כיים בצבע חום, תיק שכל מבד ברזנט בצבע חאקי, חולצת טריקו דהויה, שקית ניילון במקום תיק, שרוך על המשקפיים שלא ילכו לאיבוד, כובע טמבל, פאוץ' בצבע גוף. קל.
כיום עם ההזמנות מהאינטרנט והגלובליזציה הסממנים החיצוניים לא תמיד עובדים ויש צורך בניתוח יותר מעמיק. דבר ראשון: יוניקלו , יוניקלו, יוניקלו, משום מה ישראלים מתים על המעילים המכוערים האלו, נעלי ספורט וג'ינס לבוש ישראלי קלאסי, חולצות סוף מסלול איך לא, ואנס, נייק, קיפלינג וכמובן המאקה של הישראלים פרימרק, להתרחק משם כמו מאש, בכללי איפה שיש מבצעים עדיף להתרחק.
בנוסף: שיער דהוי ולא מסודר, הבעה מזוגגת של בהייה בחלל, זריקת ידיים ורגליים לצדדים, גברים בדרך כלל עם קרחת קצת שזופים משקפיי רכיבת אופניים, לנשים בדרך כלל קוראים שושי, שיער קצר. בכללי חוסר סטייל והתאמת צבעים של סטודנט שנקר כושל ועיוור.
ואם איי פעם ניסתם להבין מדוע הישראלים כל כך מנסים להתרחק מישראלים, התשובה כנראה תפתיע אותכם. תאוריה חדשה שפיתחתי מצביעה על כך ש"לשמוע עברית כשאתה בחו"ל מביא לך את הג'ננה" זה כמו מישהו שמדבר איתך באמצע סרט. אתה כרגע בעולם אחר והעברית זורקת אותך חזרה למציאות, אתה לא רוצה לחשוב על הבוס הדרעק שלך ולשמוע על מישהו מגבעתיים ש"איזה קטע גם אני למדתי בעירוני א".
אני בחו"ל! וזה לא מעניין אותי! זה האסקפיזם שלי ואני רוצה להיות בתוכו לפחות שבוע, רק שבוע אחד מסכן, לא לחשוב על חדשות וטילים ופיגועים בדיזנגוף ועל מיסים ועל דוחות, רק שבוע אחד קטן אני רוצה שכולם יסתמו את הפה שלהם, להסתובב במדינה זרה לגדל שפם ולאכול בגט, שיקראו לי ג'ק ושהצרות שלי יהיו שהברווזים שלי ברחו לחצר של השכנים, להסתובב בסמטאות העיר בשקט ובשלווה להגיד שלום להאנס הסנדלר המקומי, ולראות בדרך אנדרטאות של קהילות יהודיות שלמות שהושמדו בשואה ולהבין "וואו גם הם היו אנטישמים" ולחשוב שאיזה מזל שיש לי לאיפה לחזור.
ושידפקו האנטישמים האלו עם החמאה הצהובה והקראסונים שלהם. "הבאנו שלום עליכם", נחיתה, "מחיאות כפיים", "הנה המזוודה שלנו", "שים מונה" .