שתי דמויות ריתקו אותי בעת שצפיתי בדיון שהתקיים בוועדת הכנסת שבמסגרתו התבקשו חברי הכנסת לקבוע שעמיחי שיקלי פרש מסיעתו. האחת, זאת של בני בגין, בנו של ראש הממשלה המיתולוגי, זה שנמנה עם דור הנסיכים בליכוד, אלה שהגיעו למושבם בכנסת על גב תהילת הוריהם, שהיו לוחמים במסגרות השונות בבריטים - בלי שהיה עליהם להוכיח דבר לפני בחירתם; לא בתחום העשייה הציבורית ולא בכלל.
והשנייה, זאת של שיקלי, בנו של ד”ר איתן שיקלי, יליד תוניס, איש אשכולות במלוא מובן המילה, מי שמכהן, בין השאר, כנשיא האוניברסיטה העברית במקסיקו, זה שמנעמי הארץ אף פעם לא הוצעו לו על המגש ששמור רק לשכבה הפריבילגית של החברה בישראל.
שיקלי הובס, כמובן, בהצבעה שבה השתתפו רק חברי הכנסת של הקואליציה, שרובם ככולם אנוסים להצביע על פי הוראותיו של ראש רשימתם, ולא על פי צו מצפונם, חלילה, ועתה יהיה עליו לעשות אחת משתיים אלה: להתפטר מהכנסת כדי שהוא יוכל להשתלב ברשימה קיימת לקראת הבחירות הבאות, או להמתין, כחבר כנסת, למערכת הבחירות הקרובה, שבה יהיה עליו להתמודד במסגרת מפלגה שלא הייתה מיוצגת בכנסת היוצאת.
שיקלי, כמי שכל חייו עד כה נאלץ להילחם כדי להגיע לאן שהוא הגיע כעת, בניגוד לטיפוסים פלקטיים, שלא היה עליהם לנקוף אצבע כדי לקבל את כל שיש לחברה “הלבנה” להציע לבניה, יעשה, ככל שיש ביכולתי להעריך, את מה שאיש עקרונות אמיתי, אידיאולוג ללא חת, אמור לעשות.
בעודי צופה בשניים האלה, בחנתי את תולדותיהם ומצאתי שני עולמות שונים. אצל שיקלי גיליתי השכלה אקדמית רחבה ביותר, עשייה ציבורית־חינוכית, משמעותית מאין כמותה, בדומה לזאת של אביו, שירות צבאי בסיירת גולני ועוד כיוצא באלה איכויות שאין תמיד למצוא אצל כל אלה שעושים את דרכם למשכן בשיטות נסתרות מן העין. בני בגין, לעומת זאת, לא היה מעורב בעשייה ציבורית משמעותית שהותירה חותם לתפיסתי. גם בכנסת, שיטוטיו במסדרונותיה לא הולידו מעשה חקיקה שלדעתי יירשם בדפי ההיסטוריה.
וזה, למעשה, בקליפת אגוז, שיקוף של החברה הישראלית. מחד, דורות של צעירים שנולדו בפריפריה החברתית, אלה שמאמינים בעשייה אישית - ויש כבר כאלה לא מעטים בצמרת הפיקודית בצה”ל - וביכולתה של המדינה היהודית לעמוד באתגרים העומדים לפתחה.
ומאידך, אלה שגדלו בתחושה שהם נולדו לשלטון, ושכל ניסיון ליטול אותו מהם כמוהו ככפירה בעיקר, וכל אימת שזה קורה מתגייסות מערכות שלמות כדי להחזיר את השליטה לחונטה שאנשים ריקים מכל אידיאולוגיה הם דובריה. שיקלי עוד לא יודע את זה, אבל סימנים ראשונים כבר ניכרים בשטח. יאיר גולן, למשל, תיאר אותו כמי “שבא מאשפתות”, והייתה מי שטענה שהוא “קצת דומה ליגאל עמיר”.
אינני יודע אם בית המשפט ישנה את ההחלטה הסופית של חברי הכנסת אבל אני בטוח שהדיון האיר מנהיג בעל שיעור קומה שיכול ויהיה בעתיד חלק מהשורה הראשונה של הנהגת המדינה; ואולי, אף מעבר לכך.