לנצח חקוקה בי הדפיקה הנוראה בדלת, המפגש הראשון עם הבשורה הנוראה מכל. הרגע שבו הכל השתנה והשכול הפרטי הכה בי. את בעלי, סא”ל אודי שלח, איבדתי במלחמת יום הכיפורים. לא אשכח כיצד ביום הרביעי למלחמה, ישבתי במרפסת בית הוריי בזמן שהילדים שיחקו במגרש המשחקים. יחד עמי ישבה חברתי אשר גם בעלה שירת כטייס בחיל האוויר. לפתע נעצר ג’יפ צבאי ליד הבית. בהתחלה חשבנו שזה בטח אחד מבעלינו שמגיע הביתה לבקר, אבל אז יצא ממנו קצין בכיר מחיל האוויר שהכרנו אישית. אני וחברתי לא ידענו למי משתינו הגיע לבשר.

מהר מאוד הוא הישיר אליי מבט, ולא הייתי צריכה יותר כדי להבין. מיד קפאתי. ברגע הבשורה את מנסה לחשוב: “אולי זה לא באמת”, אבל עמוק בפנים את יודעת שהרע מכל הגיע. את מוצאת את עצמך נלחמת במחשבות של עצמך רק מתוך תקווה שהרגש והשכל יסונכרנו לרגע. נכנסנו הביתה, והוא סיפר שמטוסו של אודי נפגע מטיל. בתחילה חשבנו שאולי הוא שבוי והמתנו לרשימות שיגיעו ממצרים. כשהגיעו הרשימות, ואודי לא היה בהן, הבנתי שהוא הפך לחלל נעדר. אחרי חצי שנה, כאשר הצבא המצרי אפשר לצבא ההגנה לישראל לערוך חיפושים באזור, נמצאה גופתו של אודי, והוא הובא לקבורה בישראל.

מאז עברו השנים, ואני, שעברתי דרך, עומדת בראש ארגון אלמנות ויתומי צה”ל, היכן שהשכול הוא גם פרטי וגם קולקטיבי. בראי גל הפיגועים שפקד את הארץ הזו, ביקרתי בבתי הנופלים ברחבי הארץ. חזיתי שוב ברגע שבו השכול מכה באדם הפרטי ובקרוביו. שוחחתי עם בני המשפחות וחשתי את אשר כל אלמנה ויתום חווים וחשים בעת הזאת - כפי שאני חשתי בעת שהודיעו לי על האובדן הפרטי היקר שלי.

אנו כאומה יודעים את השכול, יודעים אותו היטב. ביום הזיכרון הלאומי לחללי מערכות ישראל לדורותיהם, עם ישראל בארץ ובתפוצות עוצר בדממה אפופת צער את עיסוקיו ומרכין ראש לזכר חלליו ומרגיש לרגע קט, את השכול הפרטי, יחד. “ונזכור את כולם” הוא משפט נודע משיר הרעות, ואני מבקשת היום לשים עליו את הזרקור. בחיי היומיום זוכר האדם את האנשים שאליהם הוא קשור אישית.

והיום אנו עוצרים כמחווה של כבוד, הוקרה והערכה מצד המדינה ואזרחיה וזוכרים. אני מבקשת מכם ומכן ביום זה לזכור את אלה אשר את שמם אינכם מכירים. אלו שזהותם זרה לכם. אני מבקשת מכם לחוש את כאב המשפחות שלא חיבקתם מעולם. אני רוצה לבקש שהשנה תזכרו גם את חללי מערכות ישראל שמקום קבורתם אינו נודע. שמותיהם חקוקים על קיר הזיכרון בגן הנופלים בהר הרצל, ועד היום הזה אין קבר פרטי שהמשפחות יכולות לפקוד.

בחודשים האחרונים הצטרפו לצערנו למשפחת השכול אלמנות ויתומים חדשים - כאילו לחדד לנו את זיכרון הפסוק “ואומר לך בדמייך חיי”. ואכן הקשר ההדוק בין יום הזיכרון הלאומי לחללי מערכות ישראל ובין יום העצמאות אינו בר ניתוק. החללים השאירו לנו צוואה לא כתובה המבקשת להביט קדימה, להמשיך ולבנות עתיד טוב יותר. 

הכותבת היא יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון, אלמנתו של סא"ל אודי שלח שנפל במלחמת יום הכיפורים