זה עתה חגגנו כולנו את יום העצמאות ה-74 של ישראל. האירועים, הטקסים, במות הבידור בכיכרות - בכולם באו לידי ביטוי שמחת החיים, האופטימיות ותחושת ההישג של המוני בית ישראל.
ואכן, "יש על מה לשמוח, יש עוד אומץ, יש עוד כוח", כמאמר השיר של אריק איינשטיין. 74 שנים אחרי הכרזת העצמאות, ההישגים של ישראל הם חסרי תקדים מכל בחינה אנושית - חידוש השפה, חיי התרבות, ההצלחות הכלכליות, ההצלחות הצבאיות, קליטת העליות. סיפור הצלחה שאין כמותו.
בראש בראשונה, עומדים ההישגים הצבאיים והמדיניים.
כשקמה המדינה היא כותרה מכל עבר על-ידי חמישה צבאות ערביים שקמו עליה לכלותה. מאמץ הירואי של היישוב, שעלה בקורבנם של כ-6,000 נופלים - אחוז מכלל היישוב באותה עת - לא רק מנע שואה שנייה, אלא הרחיב את גבולות ישראל מעבר לגבולות החלוקה. אך תבוסת הערבים לא מנעה מהם לנסות שוב ושוב להכחיד את ישראל. קיר הברזל הציוני בשילוב עם בריתות מוצלחות ובראשן הברית עם ארה"ב, הביא בסופו של דבר לסדקים בחומת האיבה הערבית עד להתפוררותה החלקית.
במובן זה, בואו של סאדאת לארץ היה ניצחון ענק לציונות, שחתרה ללגיטימציה באזור עוין, והוא היה מבוא לשורה של הסכמים נוספים בואכה הסכמי אברהם ההיסטוריים. ישראל מכוננת יחסים נורמליים כמעט עם כל מדינות ערב והופכת להיות חלק מקואליציה פרגמטית הנאבקת בגורמים המאיימים על יציבותו של האזור ובראשם האיסלאם הרדיקלי.
"ישראל היא לא רק הצלחה חומרית אלא גם מופת מוסרי"
77 שנים אחרי השואה, שבה התגלה העם היהודי בכל חולשתו, ישראל היא מעצמה צבאית אזורית ובמימדים מסויימים אף עולמית. כמי שהחזירה לניצולים את כבודם האנושי, ישראל היא לא רק הצלחה חומרית אלא גם מופת מוסרי. יתר על כן, המפעל הציוני הוא נתיב ההצלה היחיד כיום לעם היהודי, בעת שיהדות אמריקה מתבוללת ויהדות אירופה שוקעת.
לצד ההישגים האלה קיימים ההישגים הכלכליים, שגם להם אין אח ורע בעולם. ממדינה ענייה, כמעט פושטת רגל, שקוששה דולרים כדי להבטיח את בואה של אוניית הגרעינים הבאה, הפכנו לאחת מ-15 הכלכלות המצליחות והצומחות בעולם- כלכלה פתוחה, גלובלית, עם תעסוקה מלאה וגרעון נמוך יחסית, בעלת אוריינטציה טכנולוגית, עם תוצר גולמי לנפש שהוא מהגבוהים בעולם ועם דירוג אשראי שהועלה ל-A+ (על-פי מדד Fitch).
הישגים אלה הם גם תולדה של הצלחות מדעיות וטכנולוגיות שנשענות על היכולת האינטלקטואלית והמדעית של ישראל. ישראל גם הצליחה למנף את הנסיבות: קליטה מוצלחת של העלייה מרוסיה, הגדלת היצוא תוך ניצול הגלובליזציה, השימוש המושכל בתגליות הגז.
ועוד לא הזכרנו את חיי התרבות, את המשפחתיות, היחסים האנושיים החמים. הישראלים מגדירים את עצמם כאחד העמים המאושרים בעולם לפי סקר שערך האו"ם.
לצד ההישגים - כשלים ומחדלים קריטיים
אבל השאלה היום היא האם מדובר בהישגים ברי-קיימא? כי לצד ההישגים חסרי התקדים בולטים גם כשלים ומחדלים, קריטיים ממש, שמסכנים את קיומנו. ובימים אלה נשאלת השאלה הבסיסית - של מי המדינה - של העם? האם העם הוא באמת הריבון, או שמא מבלי שהרגשנו, התעוררנו לשליטה של כוחות אימתניים - שכבשו את השליטה בצמתים החשובים של המדינה ואינם פועל יוצא של בחירתו של העם, ולמעשה מהווים שוד של השלטון מהריבון. זו מציאות מאיימת ומפחידה. איך הגענו לכך? אציין את הכשלים המרכזיים:
חולשת המנהיגות - בעשורים האחרונים נחלשה מאוד המערכת הפוליטית לטובת המערכת המשפטית והבירוקרטית עד כדי עיקור יכולת המשילות של הממשלה הנבחרת וסירוס כוחה של הכנסת בידי בית המשפט העליון. קמה לה רשות שופטת, שלקחה לעצמה סמכות כפולה: לקבוע שחוקי יסוד מהווים חוקה, - קביעה שאיננה נכונה ואיננה לגיטימית, כי רק לאסיפה המכוננת הייתה סמכות לכך והיא נמנעה מכך - ועל בסיס הנחה רעועה זו מבחינה משפטית לפסול חוקים של הכנסת, לחתור תחת עקרון הפרדת הרשויות ולפעול כמחוקק על, לקבוע "שהכל שפיט", להרחיב את זכות העמידה בבג"ץ עד אבסורד, ובכך לנהל את המדינה, הלכה למעשה, במקום הדרג הנבחר וללא אחריות. בכך הושגה שליטה מוחלטת של מערכות אלה בניהול המדינה. כך גם הפקידות הלא נבחרת, תחת אצטלת "שומרי הסף", בפועל מנהלת את המדינה ועוקפת את הדרג הפוליטי הנבחר.
מערכת אכיפת חוק חולה - המערכת שאמורה לספק ביטחון, צדק ומשפט חולה מזה זמן רב חולי אנוש. המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט מאבדים מאמון הציבור באופן דרמטי. סקרים מגלים, כי רוב הציבור אינו מאמין בבית המשפט העליון, רוחש אמון ירוד למשטרה וסבור כי הפרקליטות מונעת משיקולים פוליטיים. כאשר המשטרה פורצת לטלפונים ניידים של אזרחים ללא צו בית משפט באמצעות תוכנת ריגול, כאשר הפרקליטות גוררת חקירות במשך שנים ויוצרת עינוי דין, תוך איום על עדים ובמקרים מסוימים אף "תופרת" תיקים ומונעת לעיתים ממועמדים "חשודים" מלהתמנות לתפקידים בכירים, הרי המערכות שאמורות להגן על החוק ועל זכויות האזרח הופכות למערכות שדורסות את זכויות האזרח הבסיסיות ביותר.
הצירוף של חולשת המנהיגות והחוליים הקשים של מערכות אכיפת החוק משנה סדרי עולם במדינה ומסכן את אופייה הדמוקרטי, בכך שקולו הריבון מושתק ורשויות האכיפה מאלפות את הדרג הפוליטי ומכניעות אותו לרצונן ובכך נוטלות את זכות ההכרעה מהעם. עובדה היא שבכל פעם שפוליטיקאי, החדור רצון לחולל רפורמה מחוסל/משותק - מיעקב נאמן דרך חיים רמון ועד גל הירש. הדבר מביא לתסכול ולייאוש גובר של חלקים באוכלוסייה עד כדי חשש לאנרכיה פוליטית. ומכאן קצרה הדרך לקריסה של המדינה מבפנים.
יחסי ערבים-יהודים - בצד ההשתלבות של ערביי ישראל, ניכרת עדיין מגמה - ולא של שוליים קיצוניים דווקא - של שלילת זכות קיומה של המדינה היהודית והחלפתה בעקרון מדינת כל אזרחיה. חוסר המשילות של ישראל בגליל ובנגב מאיימים ליצור באזורים אלה מובלעות אוטונומיות הקוראות תיגר על השלטון המרכזי, או אף גרוע מזה - מביאות לאובדן הריבונות - תוך שיתוף פעולה של חלק מהאוכלוסייה המקומית עם גורמים חיצוניים עוינים ללא התנצלות.
שחיתות בחסות הון-שלטון - בעלי הון, עסקים, טייקונים ואינטרסנטים מצליחים לתפעל פוליטיקאים ציניים כרצונם, תוך שימוש באפיק הפוליטי בכדי להיטיב עם מצבם על חשבון האינטרס של האזרחים.
פערים בלתי סבירים בין מרכז ופריפריה - הפערים בין מרכז הארץ לצפונה ולדרומה, בשורה של פרמטרים כלכליים-חברתיים, יוצרים שתי חברות עם כלכלה מפוצלת וחברה שסועה. תל-אביב היא כל כך חזקה שהיא מייבשת את הפריפריה. העובדה שתוחלת החיים של תושבים בצפון או בדרום נמוכה מזו שבמרכז היא עדות דרמטית לכך. הצירוף של כל אלה עם התפוגגות הסולידריות החברתית היא סכנה ממשית לעתיד החברה הישראלית.
הקיום עדיין לא מובטח
חרף ההישגים הרבים, הקיום שלנו עדיין לא מובטח. אך יש תכונה ישראלית חשובה שיכולה לעזור לנו והיא הספקנות העצמית. לאורך השנים ישראלים ממשיכים לשאול את עצמם האם נוכל לשרוד? לכאורה, זו שאלה שמבטאת חוסר ביטחון עצמי. למעשה, זו ספקנות בריאה שמעודדת ביקורת ותיקון.
על הספקטרום הרגשי הקולקטיבי שנע בין פסימיות ואופטימיות, אני אופטימית. אני שואבת עידוד מהאזרחים ומהעשייה בשטח. למשל, מהצלחתה של "עמותת ישראל למען הנגב", שלאחר מאבק של ארבע שנים אילצה את קברניטי המדינה לאשר סופית את מה שהם עצמם החליטו לפני 20 שנה ולהעביר את בסיסי המודיעין של צה"ל לנגב, חרף התנגדויות רבות של גורמים אינטרסנטיים אנוכיים. במאבק זה החליטו אזרחים תושבי הנגב שהם לוקחים אחריות על גורלם ומשנים מציאות, ובעצם מחזירים את הכוח לריבון - העם, ובכך מבטיחים את הוצאתו לפועל של פרויקט מחולל שינוי אזורי.
בשנה הבאה אנו אמורים לציין 75 לעצמאותנו. אולי לא נצליח במועד זה לשרש את החוליים המאיימים על הרקמה החברתית, שכן דרך ארוכה לפנינו וידרשו תיקונים רבים וכואבים, שהחשוב שבהם הוא תיקון חברתי גדול כדי שנצליח לשרוד כאן בעתיד.
הכותבת היא מנכ"לית קבוצת לוצאטו ויו"ר עמותת "ישראל למען הנגב"