ראש ממשלת ישראל דוד בן־גוריון ראה בצה"ל אמצעי לבניית הישראלי החדש. לתפיסתו, מערך המילואים היה "כוח המחץ" של צה"ל. תפיסה זו הובילה את המדינה שנים רבות. בדור האחרון נדמה שהדברים החלו להשתנות, הצורך בגיוס מילואים פחת, ושירות אזרחי במילואים נעשה לעתים בזיקה לקריירה האזרחית.

מנגד, צורכי הביטחון השתנו – מלחימה נגד צבאות גדולים ומרובים אנו עוסקים בעיקר בלחימה נגד טרור, רקטות וטילים. צה"ל הפך להיות טכנולוגי יותר, ונדמה שהממשלה עושה ככל שהיא יכולה כדי להימנע מגיוס מילואים. האם זה נכון? בקרב הציבור בישראל יש קונצנזוס כי צה"ל צריך להישאר "צבא העם" ולא להפוך ל"צבא שכירים", בין היתר כי מדינת ישראל נדרשת לצבא גדול למול האיומים הקיימים.

אך ביטחון לאומי אינו מושתת רק על הכוח הצבאי, אלא גם על התרבות החברתית, על החינוך, על הסולידריות, הלכידות ועל הנכונות לתרום לקהילה. מחקרים רבים בעולם מצביעים על כך שבקרב משפחותיהם של לובשי מדים, הנכונות להתנדב למען הקהילה היא גבוהה ביחס למשפחות שבהן אין משרתים במדים.

רמת ההתנדבות של ילדים למען הקהילה שונה באופן מובהק בין ילדים שהוריהם משרתים במילואים ובין ילדים שהוריהם לא משרתים. מי שגדלו בבתים שבהם ההורים לובשים מדים – לרוב בוחרים לצאת לקצונה והופכים למשרתי מילואים בעצמם. במסגרת מחקר שערכתי על עולם המילואים בשנים האחרונות, ראיינתי מאות משרתים ושאינם משרתים ומצאתי כי 90% מהמשרתים במילואים חשים כי את החינוך לשירות קיבלו בבית.

בקרב משרתי מילואים רבים, הזיכרון של "אב במדים" נותר צרוב, והם רואים בכך מסורת משפחתית, שתפקידם לשמר אותה. זהו ממצא המצביע על שימור האתוס בקרב משפחות משרתי המילואים. אך האתוס הזה הולך ונשחק. בדור האחרון כאמור שחרר הצבא המוני מילואימניקים כיוון שהם "פחות נחוצים". להחלטה זו יש השלכות תרבותיות.

יהיו שיטענו כי יש להתאים את מערך המילואים לצורכי הביטחון, אך דינמיקת החיים כאן מוכיחה כי ההבנה הזו אינה ריאלית. בשנים האחרונות אנו עדים ל"פלסטיניזציה" של הרחוב – לא רק שלאומנים ערבים המזדהים עם הפלסטינים מוחים בראש חוצות, אלא שמדינת ישראל שוחקת גם את ריבונותה בפריפריה. החשש מפרעות לאומניות מוביל בימים אלו להקמתו של משמר לאומי. נדמה שבעת זו, מפקדי צה"ל זקוקים לתזכורת מהו הבסיס להקמתו של הצבא - ארגון ההגנה, ששמר על ביטחון היישובים וחופש התנועה בצירים.

כיום אלו יכולים להיות המילואימניקים שצה"ל שחרר מ"חוסר נחיצות". בקרב לובשי המדים ששוחררו ממילואים ישנה מוטיבציה רבה להמשיך לתפקד במערך המילואים. השאלה היא אם צה"ל ייקח אחריות על בניין הגוף החיוני הזה ויחזירו לעשייה ביטחונית נוכח צורכי השעה. 

הכותב הוא חוקר צבא, חברה וחינוך וחבר בתנועת "הביטחוניסטים"