הגיע הבוקר, אתם מתעוררים, מבצעים את הפעולות השגרתיות שלכם ויוצאים לעבודה או לסידורים. בדרך אתם תקועים בלפחות פקק אימתני אחד ביממה ומתח בלתי נסבל עובר לכם בגוף, מוזיקה, תחנת רענון, עצירה לקפה או צרכים בתחנת דלק, חבר/ה טלפונית או סתם שיחה שאתם צריכים לבצע כדי להעביר את השהות, הבלתי נסבלת, בפקק.

עד לכאן כולם מזדהים, זאת שגרת חיינו על הכבישים. אם אגיד לכם שאין לכם אפשרות לעצור בתחנת דלק לרענון או קפה, לשוחח בטלפון כלל או לשמוע מוזיקה, ובמקום זאת אשים לכם תקליט של עשרות אנשים משוחחים לכם על האוזן בנהיגה בזמן שאתם מתים לעצור לעשות פיפי, אבל מה לעשות אסור לעצור בתחנת דלק או רענון. תצרפו לזה 13 שעות ביממה רק על הכביש עם לפחות ארבעה פקקים בדרך ולא אחד, והכי גרוע שבדרך ייכנס לכם אדם לרכב ויפעל כלפיכם באלימות.

זוהי המציאות של נהגי האוטובוסים. מציאות חסרת אנושיות בסיסית. מציאות שיש קושי לשנות מהסיבה הפשוטה... שמעתם פעם ילד/ה שהחלום שלהם להיות נהג אוטובוס?

התשובה ידועה. המקצוע לא סקסי, רחוק מלהיות אנושי ובעיקר לא מתגמל כלכלית. זו משוואה פשוטה מאוד - תנאים ושכר שווים כוח אדם. כוח אדם שווה פחות שעות עבודה וזמינות גבוהה יותר של תדירות אוטובוסים, ותדירות גבוהה מפחיתה את זמן ההמתנה בין תחנות וזמן הנסיעה.
מחאת נהגי האוטובוסים היא צודקת ומוצדקת. דרושה רפורמה בתנאים ובשכר שלהם למען הנוסעים שסובלים בהמתנה בין תחנות, להגברת מודעות הנסיעה בתחבורה ציבורית גם בקרב מי שיש לו רכב, להפחתת הפקקים ולמען עבודה ולא עבדות.

הכותבת היא יועצת אסטרטגית ומנהלת משברים