בשנה שעברה פרץ משבר ביחסי ישראל ופולין סביב עמדתה של ממשלת פולין ביחס להגבלת תביעות רכוש של ניצולי שואה. יאיר לפיד בתפקיד שר החוץ הורה לממונה על השגרירות בוורשה לחזור לישראל להתייעצויות כאקט מחאה. בינתיים פרץ עוד משבר, הפעם סביב מסעות בני הנוער הישראלים לפולין, כאשר הפולנים מבקשים להתערב בתכנים ובסוגיית האבטחה. נראה כי ברית וישגרד החשובה, שקשרה את ישראל עם מנהיגים במדינות מזרח אירופה, לא הובאה בחשבון במסגרת הצעדים שננקטו מצד ישראל.
בתחילת מלחמת רוסיה ואוקראינה התבטא לפיד נגד המדיניות הרוסית. בעקבות זאת, השגריר הישראלי במוסקבה זומן לשיחת נזיפה. עתה, זמן קצר לאחר כניסתו של לפיד לתפקיד ראש ממשלת המעבר, פרץ משבר סביב סוגיית הסוכנות היהודית, שיכול להשפיע על עליית יהודי רוסיה. ברור ומובן מאליו שעל ישראל לנקוט עמדה מוסרית בסוגיה ולסייע לאומה האוקראינית, אך יש דרכים חכמות יותר להביע תמיכה זו, במעשה ולא בהצהרות, אם זה בסיוע, בקליטת פליטים ועוד.
כל אלה מצטרפים כמובן למשבר של עובדי משרד החוץ שטרם נפתר, ולמינויים הרבים של אנשי שלומו של לפיד מ"יש עתיד". מול כל אלה, התקשורת מסקרת את המשברים כאילו אינם נוגעים ללפיד. הליכתה על קצות האצבעות בהקשר הזה תמוהה. מיותר לציין כי כנראה אם היה מדובר בראש ממשלה אחר, הוא לא היה זוכה לאתרוג כזה. הרי כמה מלל זרם באולפני הטלוויזיה בנושא המשבר שבין בנימין נתניהו לבין המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, כמה ביקורת הופנתה אליו כשארצות הברית לא הטילה וטו באופן אוטומטי בהצבעה באו”ם נגד ההתנחלויות.
“אמריקה התרחקה מישראל”, זעקו הכותרות. והביקורת הייתה בהחלט מוצדקת מכיוון שעל ראש ממשלה ישראלי לשמור על יחסים טובים הן עם הרפובליקנים והן עם הדמוקרטים.
אבל מן הראוי שאותם קולות ביקורתיים הראויים להישמע יופנו גם לצד השני של המפה הפוליטית ויהיו ענייניים ולא מתוך פוזיציה. לא מעט מהמשברים הדיפלומטיים כלל לא מיוחסים ללפיד ונפתרים מאחורי הקלעים על ידי אחרים, אם זה הנשיא יצחק הרצוג ואם זה שר הביטחון בני גנץ.