פעם ישבתי עם צביקה פיק לשיחה על הפוליטיקה של התרבות. היה אז ניסיון להקים מרכז תרבותי עם גישה יותר ימנית, גייסו אותי, והתחלתי לעבוד. נפגשתי עם אמנים ויוצרים, גם עם צביקה פיק. כמו שצביקה פיק הזהיר אותי, לא יצא מזה כלום. הוא עצמו היה אז אחרי ניסיון לרכז אמנים שחושבים ימינה. ראו אותו אז הרבה במצודת זאב, במשרדי הליכוד. הוא נכווה מהניסיון הזה בצורה כואבת, וכשהוא שמע שאני מתכנן לעמוד בראש מרכז תרבות חדש מסוג כזה הוא אמר: “השתגעת? אתה רוצה להתאבד?”.
צביקה פיק, מגדולי זמרי ומלחיני הפופ בישראל, הלך לעולמו בגיל 72
את השיחה כתבתי בכתב יד. למעלה כתוב: 17/9/90. הוא אמר: “אני מאוכזב מאוד מפעילותי בעבר בליכוד”, וטען שאין אפשרות לבצע איתם כלום בתחום התרבות. הוא אמר: “מדובר באנשים אינטליגנטים שלא מוכנים, עם זאת, להפעיל ברצינות שום דבר”.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
האכזבה שלו הייתה בכמה תחומים: 1. אי־ביצוע תוכניותיו בהכנסת אנשים בעלי השקפות ימניות לוועדות ציבוריות. 2. אי־גיבוי לאמנים שמוכנים להזדהות. לא מזמינים אותם להופיע, ומצד שני, וזה עלבון, מזמינים דווקא אמני שמאל שמתקיפים את התנועה הלאומית. 3. מערכת הכפשה והחרמות של השמאל שאי אפשר להתגונן בפניה. 4. אי־הבנה כללית בנושא מצד הפוליטיקאים של הליכוד.
שלוש שנים מחייו הוא הקדיש לניסיון לבצע משהו אידיאולוגי תרבותי. כלום מתוכניותיו לא בוצע. באותה שיחה הוא אמר מה שידעתי: שחשוב להתחייב לרצינות בכל הנוגע להפקות. “אם ניכשל גם עכשיו”, אמר לי אז, “תאבד לחלוטין האפשרות לחדש תרבות”.
הוא צדק. אחרי שלושה חודשים חל נתק גם ביני לבין חברי הכנסת מהליכוד שהייתי צריך לעבוד מולם (רובי ריבלין ולימור לבנת) ואשר בעיניי היו צריכים להיות “קצין האפסנאות” היציב של המהלך הזה. הרעיון להקים מועדון תרבות בשם “היקב” לא הצליח עד היום. אגב, את הביטוי “קצין אפסנאות” קיבלתי מהסופר משה שמיר, שגם איתו דיברתי באותה תקופת תכנון. כשנברתי ברשימות מאותה תקופה, ראיתי שכתבתי שמשה שמיר אמר: “צריך קצין אפסנאות”.
הבנתי מהר שכאשר מדברים עם חברי כנסת של הליכוד על תרבות, הם בעצם חושבים שהם יביאו את התרבות, והאמנים יהיו קציני האפסנאות ויחסי הציבור שלהם. הפוליטיקאים רוצים תוצאות בהצבעה הקרובה, בעוד בתרבות התוצאות מגיעות אחרי 20 שנה, וגם אז אין לצפות מה הן יהיו.
צביקה פיק ניתק מגע ממנהיגי ופעילי הליכוד. הפרק הזה בחייו כמעט לא מוזכר כלל. הוא חזר להיות הכוכב המוזיקלי הענק. אם כי, כמו שצייץ דורון כהן, עורך עיתון זה, בטוויטר: “כמו מנחם בגין, כמו זוהר ארגוב – צביקה פיק היה האליל של הערסים והבדיחה של האליטה. וכרגיל, בראייה היסטורית, הערסים צדקו והקדימו את זמנם”.
פגשתי את צביקה עוד כמה פעמים. פעם זה היה במופע שלו בגני התערוכה. שם ראיתי תמונה שלא ראיתי בשום מקום אחר. מול הבמה עשרות אלפי אנשים, מחכים למופע. מסביב לבמה גדרות ושומרי ראש. מכניסים אותי למבנה שנמצא מאחורי הבמה, ושם יושב צביקה על ספסל, ומחזיק בידו יד נערה שיושבת לידו בשפתיים פשוקות, חסרת נשימה, ומביטה בו במבט שמעיד על מה שמתחולל אצלה כרגע פנימה, ומה שמתחולל אצלה הוא בתחום האנרגיות הלא מוכרות לאנשים דהויים כמוני.
“מאיפה באת?”, שואל אותה צביקה. “מחיפה, באתי מחיפה במיוחד לראות אותך”. היא מדברת בקושי, הנשימה שלה לא סדירה, המילים נלחצות החוצה בנשיפה רכה. העיניים רטובות. “אז למה את בוכה?”, הקול של צביקה פיק שקט. הוא מדבר כמו רופא שצריך להרגיע פצוע. יחד עם זאת, זה הקול של צביקה פיק, רבותיי, והנערה פורצת ביללה: “כי אני אוהבת אותך”, נצמדת אליו ומדביקה לו נשיקה. צביקה לא זז. הוא לא מחזיר נשיקה, אבל גם לא דוחף אותה. “עכשיו תלכי”, הוא אומר לה, “תלכי עכשיו, טוב?”.
הנערה מחיפה יצאה, ואני נשארתי עם צביקה פיק, ודיברנו על מה שהיינו צריכים לדבר, והנה פרצה פנימה נערה אחרת, מנסה להתמצא במקום הלא מוכר. היא רואה את צביקה. זה פעל כמו זריקה ישר לתוך הלב. היא התחילה לבכות ולרעוד, מליטה את פניה בידיה ופולטת: “אוי” בכל גוני הקול. שלוש או ארבע שניות, והשומרים בחולצות הטריקו הכחולות הוציאו אותה החוצה.
כתבתי על כך אז, ותיארתי מה ראיתי. התרבות הישראלית, שכל כך ריגשה אז נערות, אולי חייבת קצת גם לצביקה פיק שהצליח, אף על פי שהכשילו אותו והחרימו, ובלי עזרת חברי כנסת מהליכוד או מכל מפלגה אחרת.