לפני כמה שבועות יצא לאקרנים סרט הדוקו "טנטורה", העוסק בסיפורו של הכפר טנטורה אשר נכבש על ידי צה"ל ב־1948, ובעדויות שנחשפו בסוף שנות ה־90 המצביעות על טבח שאירע לכאורה בכפר.
הסערה שהתפתחה בעקבות הסרט מגלמת מחזוריות קבועה המלווה את הופעת רוחות 1948 בשיח הישראלי. הן מגיחות בעקבות פרסום ספר, הקרנת סרט חדש או התבטאות איש רוח או פוליטיקאי, אך עד מהרה מתפוגגות ושוקעות בקרקעית התודעה הישראלית. אין זו עדות לקהות חושים של הציבור היהודי כלפי האחר הפלסטיני, אלא פועל יוצא של צביון המאמץ להעלאת זיכרון 1948 ושל היעדים הניצבים מאחוריו.
מבט מעמיק על צללי העבר הוא מהלך בריא המעיד על חברה בטוחה בעצמה שמסוגלת לבחון בביקורתיות את סמליה המכוננים, ולהחליף תמונת עבר מונוליטית בדיוקן מגוון ומורכב. זהו תהליך שבמסגרתו מעורערים מיתוסים היסטוריים ותיקים שנטעו אחיזה בתודעה הקולקטיבית, מושמע קולן של קבוצות שוליים, מתפתח חשבון נפש המלווה בדיון על הערכים והזהות של החברה, ומעוצב מחדש הנרטיב המוביל שלה, דבר שמקרין גם על הגדרת יעדיה בהווה ובעתיד.
יישור שורות
מאז פרץ זרם ההיסטוריונים החדשים לשיח הישראלי במחצית השנייה של שנות ה־80, מתנהל דיון ער בנושא 1948. ואולם השיח הזה ממוקד במישורים האקדמיים, התרבותיים והפוליטיים, ואינו מצליח לפרוץ לציבור הרחב. ישנן שלוש סיבות לכך.
הראשונה היא הנרטיב המונוליטי והדיכוטומי המלווה את הדיון בנושא. ישראל מושבת דרך קבע על ספסל הנאשמים ההיסטורי כמי שנולדה בחטא, בעוד מולה ניצב הפלסטיני במעמד של קורבן נצחי שזכותו לתבוע פיצוי והתנצלות, או אף לדרוש להשיב לאחור את גלגל ההיסטוריה. זאת ללא צורך לתת דין על חלקו ההיסטורי ועל אחריות מנהיגיו לאירועי העבר. חוקר הספרות פרופ' גבריאל מוקד טען שלא ניתן לפתח שיח מעמיק בין שתי החברות כל עוד "צד אחד תמיד צודק וזך וטהור, בעוד השני אשם לגמרי".
הסיבה השנייה נובעת מתוך הראשונה: היעדרו של זרם היסטוריונים חדשים פלסטיני, כזה שיחתור – כמו מקבילו הישראלי – לנתץ מיתוסים, לנקוט ביקורת עצמית, ובעיקר לגבש תמונה מורכבת של העבר. במקום זאת יש דבקות מוחלטת בנרטיב מונוליטי המתקיים זה למעלה ממאה שנים ולפיו הציונות היא תנועת מהגרים קולוניאלית שביקשה, ועדיין חותרת, לנשל עם יליד אשר רק לו זכויות בעלות וקיום טבעיות בארץ. עזמי בשארה העיר בהקשר הזה כי לשיטתו אין שום סימטריה בין המשקל הכבד של זכויות הפלסטינים על הארץ, לבין תביעה של "קולקטיב מדומה" לזכויות זהות.
1948 הייתה אירוע מורכב שהכיל מספר רב של זירות ותקופות משנה, ובמהלכו השתנו מאזני הכוחות בין הצדדים הלוחמים. ואולם ההיסטוריוגרפיה הפלסטינית סולדת מהצגת העבר הזה כאירוע רב־ממדי, ומגדירה את הנכבה כייצוג הבלעדי שלו. כפועל יוצא, לא מתקיים דיון בקרב הפלסטינים על דחיית תוכנית החלוקה בידי הערבים, פלישת צבאות ערב למדינה, מעשי טבח שבוצעו בידי ערבים (דוגמת שיירת הר הצופים או רצח שבויים מגוש עציון) ואיומי השמדה שנשאו מנהיגיהם ובכך ליבו חרדה קיומית אותנטית שרווחה ביישוב היהודי באותה העת.
כאשר נשאלים הפלסטינים מדוע לא צמחו בקרבם היסטוריונים חדשים, הם משיבים שכל עוד הם מצויים במאבק נגד כיבוש, אין בשלות ומקום לקולות כאלה. ההיסטוריון והעיתונאי הפלסטיני זכריא מוחמד טען שבעוד זרם "ההיסטוריונים החדשים" בישראל הוא תופעה מוצדקת לצורך תיקון היסטוריה מסולפת ("איזה היסטוריון אמיתי יכול לתאר את התנועה הציונית כתנועת שחרור לאומית?!"), הרי שהפלסטינים מצויים עדיין בשלב הכתיבה הבסיסי של ההיסטוריה שלהם, ולפיכך לא בשלים לפתח גישה ביקורתית כלפי הנרטיב הקולקטיבי שלהם.
לא ניתן לשלול את הטיעון הזה על הסף, אולם אפשר לתהות מדוע אותו יישור שורות קפדני חל גם על פלסטינים הפועלים במרחבים ציבוריים ופוליטיים משוחררים יותר, למשל בישראל או במערב, ומדוע הם לא מצליחים להעלות רעיונות החורגים מהנרטיב הלאומי המונוליטי.
מציאות שכזאת יוצרת באופן טבעי חסמים בפני דיון חיוני בשאלת 1948 בקרב הציבור היהודי. רוב היהודים חושדים, ובצדק, כי הצפת זיכרון הנכבה לא נועדה לקדם שיח הדדי ונוקב לגבי העבר שיאפשר התפייסות עתידית, אלא לערער את הלגיטימציה של ישראל ולהוכיח שבחטא הורתה.
קשה לצפות שהציבור היהודי יפתח קשב או אמפתיה כלפי טיעון שמבקש מהם למחוק פרקים שלמים בתודעתם הקולקטיבית ולאמץ חדשים הגורסים באופן פסקני כי הולדת מדינתם מהווה פשע שעליהם לתקן, וכי מאבקם לעצמאות לא היה אלא סדרה מתוכננת של מעשי טבח בעם אחר.
הסיבה השלישית נוגעת לזהות מְקַדְמֵי מאמץ הזכרת הנכבה בצד הישראלי. חלק גדול מהם לא מוּנע מכוח כמיהה לבירור תמונת עבר מורכבת, אלא פועל בלהט של חיפוש אובססיבי אחר עוולות היסטוריות ישראליות. אלה אכן היו קיימות, אולם הן ניצבו לצד עוולות שנעשו בידי הצד השני, ובכל מקרה לא היו ה"בבואה" למדיניות הכוללת ולכל המהלכים של ישראל ב־1948, כפי שהם טוענים.
אותם מקדמי מאמץ מבצעים נבירה חד־כיוונית בארכיונים, כזאת ששמה את התשובה לגבי קיום פשעים כיעד־על. הם לא מגלים עניין בשיטוט בארכיונים שבהם מרוכז חומר בערבית (וחלק מהם גם לא שולט בשפה), מה שכמובן מעיב על היכולת להבין או להציג תמונה כוללת של מציאות העבר.
הלקאה עצמית
1948 חייבת להילמד לעומק על ידי התלמידים בישראל ולנכוח תמיד בשיח הציבורי במדינה. ישראל אינה צריכה להכיר בנכבה במובן של הודאה באחריות באשמה, אלא להכיר את הנכבה כטראומה מכוננת בתולדות הפלסטינים, ובהם אזרחי ישראל הערבים. ואולם גם הפלסטינים נדרשים ללמוד על הנכבה, כלומר להכיר את כלל ההיבטים של 1948, להשתחרר מעמדת הקורבן הנצחי ולקיים שיח ער לגבי ההכרעות שקיבלה הנהגתם בעבר.
הפלסטינים היו תוקפן שהובס, והתעקשותם להגדיר את העבר כעוול של צד אחד משולה לכך שיפן או גרמניה יתארו את מלחמת העולם השנייה אך ורק מבעד לסבל האוכלוסייה האזרחית שלהן בעקבות הפצצות בעלות הברית.
הדיון שהתפתח בעקבות הפצת הסרט "טנטורה" מוחמץ במידה רבה. מצד אחד הוא ממוקד יתר על המידה בפרטי הפרטים של האירוע ההיסטורי הספציפי, ומהצד האחר מלוּוה בקביעות פסקניות של חלק ממשתתפי הדיון – בהתאם לעמדתם הפוליטית או האידיאולוגית – כי מה שאירע או לא אירע בטנטורה משקף את דיוקנה של המציאות כולה ב־1948.
הדיון הישראלי בשאלת 1948 צריך להיות מורכב ורחב הרבה יותר. אסור להעלימו, ויש להכיר בהשפעה המתמשכת של העבר המסוכסך על ההווה. הישראלי נדרש להכיר כי אכן בוצעו פעולות לא מוסריות ב־1948 ולהבין את כאבו של "האחר" הפלסטיני. ואולם הכרה והבנה אינן מחייבות התנצלות או הודאה בלעדית באשמה.
כל עוד העלאת רוחות העבר תיעשה במטרה לתעל את הציבור היהודי להלקאה עצמית חד־כיוונית, וכל עוד לא יצמחו היסטוריונים חדשים פלסטינים, לא יתפתח בישראל דיון ציבורי נוקב בשאלת 1948, שאינה מרפה משני העמים ומשפיעה כל העת על ההווה והעתיד שלהם.
הכותב משמש כראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, וכחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן