גדי איזנקוט הגיע ל”מחנה” בלי ציוד. איש לא התלווה אליו במסעו זה. הוא גם לא נשא בתרמילו משנה סדורה כלשהי. בגוף הפלקטי שאליו הצטרף, המחנה הממלכתי, הסתפקו בכך שהמצטרף החדש לשורותיו נושא את התואר רמטכ”ל לשעבר; ומי שצפה באירוע ההשקה של מה שהתחזה להיות מפלגה חדשה, לא יכול היה שלא להרגיש מעט רחמים על שלושת הנואמים שם. כל השלושה הקריאו, למיטב התרשמותי, מתוך דף מסרים, וזה נראה לגמרי פתטי.
למרות שכולם הקפידו לחזור על המילים “ממלכתי”, ”אחדות” ו”ביחד”, דומה היה שהסלוגן היחיד שאיחד את כל השלושה היה “רק לא ביבי”. אולם גם מתבונן אובייקטיבי, לא כמוני, לא יכול היה שלא לשאול את עצמו למה הם מתכוונים כשהם מדברים על “ממלכתיות”. במגילת העצמאות הקפידו מנסחיה להדגיש, פעם אחר פעם, שהם מכריזים על הקמתה של מדינה יהודית; וכוונתם הייתה לגמרי ברורה. העם היהודי מקים לעצמו את ביתו הלאומי. הדגל וההמנון הם שלו. אין מאומה ממלכתי באלה. מגן דוד מתנוסס במרכז הדגל בין שני פסים כחולים ובהמנון מופיעה רק הכמיהה של העם היהודי לארצו.
לא מצאתי במסמך המכונן שהוקמה כאן “ממלכה”. אני גם לא יודע ערכים ממלכתיים מה הם. איזנקוט יכול, לדוגמה, לחשוב שגירוש של עוד עשרות אלפי יהודים מבתיהם ביהודה ובשומרון כדי להקים שם “מדינה פלסטינית” - זאת ממלכתיות, ולהאמין ש”השלום” יגיע בדרך הזאת. לעומת זאת, לאחרים מותר לחשוב שמי שמבקש לחזור על טעויות העבר ולצפות לתוצאות אחרות - הוא שוטה גמור. לטמון את הראש בחול, אין רעה גדולה מזו.
כך או כך, ניסיון העבר מוכיח שהרמטכ”לים שקופצים לבריכה הפוליטית לא ממש תורמים ליכולת להתמודד עם האתגרים שעומדים בפני המדינה היהודית; נהפוך הוא. רבים מהם עוררו בלב לא מעטים - בעיקר אצל אלה שסבורים שארץ ישראל נקנית בייסורים - את ההרגשה שהם הגיעו אפויים למחצה, ושערכים יסודיים חסרים להם.
איזנקוט, כמו רבים מאלה שצנחו אלינו ממרום מושבם בצה”ל, ניסה להסתיר את השקפותיו – להוציא, כמובן, את זאת הנוגעת לבנימין נתניהו – אבל לא מן הנמנע שהוא יהיה מוכן להורות על פינוי נוסף של יהודים מבתיהם כדי למנוע, לדבריו, “מדינה דו־לאומית” - בהמשך למצעד האיוולת שפתח אריאל שרון, שבלשכתו הוא שימש, בעבר, מזכיר צבאי (לאחר שסיים תפקיד דומה אצל אהוד ברק).
מה שמוביל אותי להאמין שמזלו של העם היהודי - ושל מיליוני היהודים שהגיעו לכאן, כמו הוריי, מכוח אמונתם בחזון הציוני – הוא שהאבות המייסדים ראו את הדברים באור אחר. חוק השבות למשל, זה שפתח את השערים בפני כל יהודי, היה עלול כיום להיזרק לפח בידי בית המשפט העליון תוך שימוש במושגים פרוגרסיביים ערטילאיים, כאילו אוניברסליים, שלקוחים מתרבויות שאין לעם היהודי דבר עמן. ועל כל אלה צריכות הבחירות להתקיים.